מתוך טור דעה שכתב נתיב נחמני בNRG מעריב.
"…
כבר שנים שרוב העיתונאים שמסקרים את ההפגנות במרכז מבינים שמשהו לא בסדר בשליחת ילדי מג"ב בני18 לאבטח מחאות של אנשים שמרגישים שהשלטון פוגע בהם, אבל רק במהלך ההפגה בשכונת התקווה הבנתי באמת למה.
כשנמאס לי לרוץ הלוך ושוב אחרי מאות תושבי שכונות הדרום הזועמים, הבנתי שסביבי אין שוטרים, אז החלטתי לחפש אותם. נטשתי את ההמון הזועם ופניתי לסמטאות החשוכות היוצאות מהשוק. באותו הרגע נחשפו לעיניי 7-8 שוטרי מג"ב עומדים ביחד, ללא מעש ומדברים בינם לבין עצמם. "תעלימו עין, חברים, גם אנחנו היינו במג"ב", קרא לעברם צעיר כועס, ספק עבריין, שחלף על פניהם בדרך לשמשה הבאה. החלטתי להישאר ולראות.
אותה קבוצה, שהבחינה בי, מיהרה להתקפל מהמקום וחברה לקבוצה נוספת של מגב"ניקים, גדולה ממנה, ששהתה גם כן בסמטה חשוכה. הם היו בערך 20, כוח לא מבוטל, אבל מתבטל. זיהיתי את אחד מהם כמפקד הכוח וניסיתי להתקרב כדי לשמוע מה הוא אומר לאנשיו. "אין מה להתרגש, הם בסך הכל ילדים", אמר המפקד רבע שעה בלבד לאחר שאותם "ילדים" ניפצו שמשות של רכב שבו נסעו נתינים אפריקאים שבנס ניצלו מלינץ', בזכות קבוצת שוטרים "כחולים" שהתעשתה וחילצה אותם משם.
אך לפתע זיהה המפקד הנחוש את הסיכון האמיתי בשטח. הוא הבחין בי וסימן לי להתרחק מהמקום. המשכתי לעמוד. מאוד רציתי לשמוע ובהמשך להשמיע באוזני הציבור את ההוראות שמקבלים שוטרים בסיטואציות רגישות שכאלו. אותם שוטרים, שצפו מראש אך לא הצליחו למנוע את הפרות הסדר.
אחד מסגניו מיהר לפנות אליי (פיזית כמובן) ובדחיפות חזה יציבות להרחיק אותי סנטימטרים בכל פעם. הזדהתי כאזרח מדינת ישראל, הוצאתי ארנק והצעתי להציג תעודת זהות, אמרתי שאני עיתונאי וביקשתי בסך הכל לעמוד ברחוב החשוך מרחק שני מטרים מהם, אך התשובה לא איחרה לבוא. המפקד הרגיש מיהר לצאת מבין אנשיו בשעיטה לכיווני, כדי להראות לסגנו איך צריך לנהוג, ודחף אותי בעוצמה משם.
נוספו לכך עוד דחיפות ושום התגרות מצדי, אלא בקשת רשות חוזרת ונשנית לעמוד ברחוב. האיום הקבוע לא איחר לבוא: "נעצור אותך בגין הכשלת שוטר". רק כחצי שעה לאחר מכן, כשראיתי שוב את המפקד, ביקשתי מצלם מעריב רענן כהן לתעד את פניו.
המפקד ביקש ממני להתלוות אליו הצידה, התנצל וניסה להסביר שלא ידע שאני עיתונאי. שאלתי אותו אם תפקידי אמור לשנות לו משהו ואם זה בסדר שינהג כך לאזרח כמוני שאינו עיתונאי. עוד שאלתי איך, מתוך המון זועם שרץ אחוז אמוק ברחוב הסמוך, הוא בחר בי כאיום המיידי. כמובן שתשובות לא היו לו.
אבל לצערי הבנתי שלא מדובר בחוויה אישית שלי או בשיקול דעת מוטעה של מפקד וחייליו, אלא בחוסר יכולת כללית של המשטרה לנהל את עצמה בשטח, עם תיבול קטן של אפליה. בהפגנות רבות של "המחאה החברתית" אותן סיקרתי, אסור היה למפגינים לרדת אל הכביש. מדי פעם נתנו להם "לפרוק עצבים" על ידי חסימות תנועה יזומות, אך באופן כללי, נוהגים שוטרי מג"ב בהוראתם של מפקדי "המשטרה הכחולה" לשלב יחד ידיים וליצור גדר אנושית.
מי שמעז לנסות לעבור את אותה הגדר, גם אם מסביב, נעצר – והיו גם מקרים שזה קרה לעיתונאים. כי בכבודו של שוטר מג"ב, צעיר, חסר ניסיון בחיים ובתפקידו בכלל, אסור לפגוע. גם אם זה בגלל שאתה פשוט לא מסכים לעשות כל דבר שהוא אומר לך.
בהפגנה בשכונת התקווה, לא הייתה גדר. לא פיזית ובטח שלא אנושית. היה רק המון זועם שרץ חופשי לכל הכיוונים…"
לכתבה המלאה, שהתפרסמה במאי 2012 בNRG מעריב.
המאבק באלימות שוטרים בישראל 