שוטרים בדו את תקיפתם- כתב האישום קרס

אחד מהמקרים שהתפרסם בדו"ח של פיני פישלר על מצב המשטרה, וגם בווינט ב24.12.2012:

מדי פעם שומעים על שוטרים שהוכו בעת מילוי תפקידם. כמה מהמקרים הללו מתבררים כסיפור הפוך של שוטרים אלימים שמכים חשודים ללא רחם. התיק הבא, שנגמר בזיכוי של שני הנאשמים שהוכו על ידי השוטרים, מוסא ועומרי ולאידה משבט אל- עזזמה בנגב, מקפל בתוכו חשדות לתיאום עדויות בין שלושת השוטרים ואמירות קשות ביותר של שופטת בית משפט השלום בבאר שבע, דרורה בית אור. במשטרה העדיפו לא להגיב ואילו בפרקליטות אמרו שהם "לומדים את התיק".

בכתב האישום שהוגש בעקבות חיפוש בבית אחד מקרובי המשפחה לפני כמעט שנתיים, נטען שאחד מהם תקף שוטר בנסיבות מחמירות והשני הפריע לשוטר בעת מילוי תפקידו, כאשר השוטר ניסה לעצור את קרובו .במהלך החיפוש, כך נטען בכתב האישום, נמצאו שלוש משקפות צה"ליות.

כתב האישום נסמך במידה רבה על עדויות השוטרים, שהתגלו כחסרות כל בסיס. "לא ניתן להסתמך על אף אחת מעדויות השוטרים. הוכח כי השוטרים התנפלו על עומרי, הטיחו אותו לאדמה ואזקו אותו. סביר להניח שהוא ניסה להתגונן ולהגן על גופו מפני התקיפה, כאשר אחד מהם ריסס בגז פלפל את פניו של מוסא", קבעה השופטת.

השופטת פירטה את חוסר הדיוקים וחוסר המהימנות של עדויות השוטרים. במקרה אחד העידו השוטרים שמוסא תקף אחד מהם, שעה שהיה אזוק ולא יכול היה לתקוף איש . “בדיקה מדוקדקת של עדויות השוטרים", כתבה השופטת דרורה בית אור, "מעוררת אי-נוחות וזאת בלשון המעטה. לא רק צצות סתירות משמעותיות בין עדויות של שוטרים אחדים לבין אחרים, אלא שיש שוני בין מה שכתבו השוטרים בדו"חות הפעולה לבין מה שהעידו בבית המשפט" ."עדויות השוטרים הותירו רושם קשה משום שבדיעבד ניכר שהם תיאמו ביניהםאת הגרסאות".

השופטת הסבירה בהכרעת הדין כי בחקירה הנגדית בבית המשפט התברר שאיש משלושת השוטרים לא הצליח להצביע על תקיפה. "התחושה שנותרת היא כי השוטרים, במגמה לחפות על מה שאירע בפועל, העדיפו שלא לזכור בדיוק מה אירע, או למסור עדויות לא מהימנות".

השופטת מתחה ביקורת על ההחלטה לרסס את הנאשם בגז פלפל. "הוראות השימוש בגז מדמיע ברורות ויש לעשות בו שימוש במשורה ורק במקרה של סכנה חמורה ומיידית". בהכרעת הדין ציינה השופטת בית אור כי הספק בנוגע למהימנות דיווחי השוטרים הלך והתחזק עם כל עדות נוספת. לגבי אחד השוטרים נקבע שנתן עדות "מתפתלת, לא ברורה ומוגזמת". בסופו של דבר הוכח בבית המשפט כי השוטרים הם אלו שנקטו אלימות בלתי סבירה כאשר מפקד הכח מגיב בלץ ומשתמש בגז מדמיע ללא הצדקה. "האלימות הבלתי מוצדקת שנקטו הביאה אותם למילוי דו"חות בלתי אמינים שבהם ניסו להצדיק את התוקפנות" נאמר בפסק הדין.

 

סנ"צ יוסי שפרלינג זוכה בהליך משמעתי

אירועי המחאה החברתית, ובפרט ההפגנה הסוערת שהתקיימה ב-23 ליוני בתל אביב, היו מהגורמים שהובילו לפתיחת בלוג זה. המראות של שוטרי יס"מ ובלשים שעטים אל עבר אנשים רנדומליים בקהל, ועוצרים אותם תוך שימוש בכוח מופרז ודאי נחרטו בזכרונו של כל מי שנכח באיזור העירייה באותו הלילה.

בימים שלאחר ההפגנה המפורסמת, הוצפה הרשת בתמונות וסרטונים שמתעדים את האלימות שננקטה כלפי המפגינים. תלונות הוגשו למח"ש. גם בתקשורת הממוסדת דיווחו על האירועים (אם כי בחלק מהמקרים סולפו העובדות והמפגינים הוצגו כמי שיזמו את האלימות). אחת התמונות שתפסו את מירב תשומת הלב הייתה של סגן ניצב יוסי שפרלינג, אחד הקצינים הבכירים שנכחו באירוע, כשהוא אוחז בצווארה של מפגינה בשם מאיה גורקין. גרסתו של שפרלינג לאירוע הייתה כי גורקין התגרתה בו, ואף כינתה אותו 'נאצי'.

תלונה הוגשה כאמור למח"ש, שהחליטה לא להעמיד את סנ"צ שפרלינג לדין פלילי, אלא להפנות את התיק לטיפול משמעתי במשטרה.

השבוע נודע כי בית הדין המשמעתי של המשטרה, בראשותו של הקצין תת ניצב מוטי כהן (סגן מפקד מחוז מרכז) החליט לזכות את שפרלינג מאשמה של 'שימוש בכוח שלא כדין' (הארץ).

סנ"צ שפרלינג- זוכה ומועמד לקידום

בתוך כך, כתב ערוץ 2 משה נוסבאום כתב לפני כשבוע כי שפרלינג הוא אחד המועמדים להחלפת ראש אגף חקירות. נראה כי הזיכוי המלא הוא אחד מהשלבים בדרך לקידום המיוחל.

ייתכן כי הייתה זו מעידה חד פעמית של הקצין המוערך. אך כנושא במשרה ציבורית כה בכירה, האם לא מן הראוי שיתנצל בפני האזרחית על אובדן עשתונותיו? האם לא מן הראוי כי המשטרה, כארגון שאמון על בטחון הציבור ונלחם על אמונו, יוקיע התנהלות שכזאת במקום לטאטא אותה מתחת לשטיח, ולקדם את המעורבים?

קנס לשוטר שהורשע בתקיפת מפגינה

ידיעה שהתפרסמה ברשת ב:
המשטרה ביקשה להוריד בדרגה שוטר שנקט אלימות נגד מפגינה ואולם בית הדין למשמעת במשטרה הסתפק בקנס של 4,000 שקלים ובנזיפה חמורה. בית הדין התחשב בין השאר בעברו המשמעתי התקין ובהודאתו במעשה. במסגרת הסדר טיעון הודה השוטר כי לפני כ-3 שנים בעט במפגינה וסטר לה בהפגנה בנבי סאלח.
פסקי דין נוספים של בית הדין למשמעת.
נתונים בנוגע לטיפול משמעתי וטיפול מח"ש באלימות שוטרים.

צעיר מחדרה זוכה מעבירות תקיפת שוטרים

שני שוטרים מתחנת חדרה, שרון בוחבוט ודניאל בן חמו, האשימו צעיר בהתנגדות למעצר ותקיפה. הצעיר זוכה בביהמ"ש ממרבית הסעיפים, והואשם לבסוף בנהיגה ללא לוחית רישוי והפרעה לשוטר במילוי תפקידו בלבד.

"בכתב האישום שהוגש נגד הצעיר, נטען כי לאחר שהשוטרים הבחינו בו רוכב על אופנוע ללא לוחית רישוי, הוא התנגד למעצר, תקף אותם וחטף מידי אחד מהם מכל גז ואזיקים. הנאשם הכחיש באמצעות פרקליטתו, עו"ד לילך גולן, את המיוחס לו וטען כי לא תקף את השוטרים, אלא רק נופף בידיו בעת שהשוטרים ביקשו לעצור אותו.

עדות של מאבטחי רכבת ישראל שחזו בהתרחשות, הניעה את השופט אהוד קפלן לזכות את הנאשם מרוב העבירות. המאבטחים סיפרו בעדותם כי במהלך האירוע שהו במקום שלושה רוכבים ששניים מהם נמלטו. השופט קבע כי העדות מחזקת את גרסת הנאשם, שלפיה רק נכח במקום ולא השתתף בתקיפה. השופט הוסיף כי עדויות השוטרים בנוגע ללבושו של התוקף אינן מתאימות ללבוש הנאשם בעת האירוע" . [ynet]

השופט קפלן קבע כי במהלך מתן עדותו של השוטר מתן בוחבוט במשפט, התגלו סתירות אל מול העדות שמסר במשטרה. כמו כן נמצאו הבדלי גרסאות בין עדויותיהם של שני השוטרים.

סייר ממרחב יפתח הואשם בהכאת עציר כפות

השוטר אבי כהן ממרחב יפתח הואשם כי היכה בסטירות ואגרופים אדם שנעצר לאחר מרדף, בעת שידיו היו כפותות מאחור.

בעל קיוסק סמוך, שהיה מחוץ לעסק בעת האירוע, מעיד: "…בא אלי מולי רכב שנסע מהר וראיתי שהוא לא יכול לעצור, זזתי, הוא לא עצר ונכנס בקיר, כחמישה מטר מהקיוסק….". העד ציין כי הנהג ניסה להתניע למרות שהמנוע כבה כעבור שניות בודדות הגיע רכב משטרתי ממנו ירד שוטר עם אקדח שלוף ודרש מהנהג לרדת, הנהג סירב: "…השוטר פתח את הדלת ושלף אותו מתוך הרכב והעמיד אותו עם הגב שלו על הרכב וקללות וצעקות השוטר גם סטר לו ונתן לו מספר בעיטות בברכיים…".

אזרח נוסף, סטודנט שעבר במקום, העיד גם כן במשפט: "…האזרח בחור חסון וגבוה היה עם הידיים אזוקות מאחורי הגב ולידו שני שוטרים…הסתכלתי על האירוע והבחנתי שאחד השוטרים בחור בהיר בסביבות גיל 40 נותן שני אגרופים וסטירה לפנים של העצור בזמן שהוא עומד מחוץ לניידת….רק אחד השוטרים נתן מכות….". [ת"פ 45722-07-10 מדינת ישראל נ' כהן ] 

מתוך פסק הדין–
בשנת 2009 או סמוך לכך, שירת המשיב כשוטר סיור במרחב יפתח במשטרת ישראל. על-פי העובדות הנטענות בכתב האישום, בתאריך 14.7.09 נעצר המתלונן בתיק זה ביפו… מהראיות עולה, כי המתלונן נעצר לאחר מרדף שהתנהל לגביו על-ידי שוטרים, לרבות המשיב שבפנינו, בעקבות נהיגה פרועה של המתלונן ותאונה שנגרמה כתוצאה מכך. המתלונן נעצר, נכבל, הוכנס לניידת, או אז, לאחר שכבר היה כבול, כאמור לעיל, וכשידיו לאחור, היכה אותו המשיב, סטר לו, נתן אגרופים בפניו ובעט בו.

…סיפור הפרשה הגיע לידיעת המשטרה משום שאזרח עובר אורח ראה את המעשה והתקשר, וכך נכנסה לתמונה המחלקה לחקירות שוטרים…"

לאחר שהואשם כהן וזוכה, הגישה המדינה ערעור בתואנה ש"לא יתכן כי תיק מסוג זה יסתיים באי-הרשעה…העובדה שהיכה אזרח כאשר זה האחרון כבול באזיקים. תהא התנהגותו של האזרח מקוממת ככל שתהא, לא יתכן ששוטר ינהג בדרך זו.

עוד טוענת המדינה בראש זה, כי "התופעה של אלימות שוטרים היא רחבת-היקף … לפיכך, להרשעה בדין משקל סגולי גבוה וההשפעה היחסית שיש לכל אחד מהתיקים בהתוויית מדיניות הענישה הראוייה היא נכבדה".

הסניגורים, מטבע הדברים, עותרים להותרת החלטתו של בית-משפט קמא בעינה. הטיעון המרכזי הוא, כי המשיב משרת 16 שנה במשטרת ישראל, לא סתם משרת, אלא משרת במסירות והצטיינות, והראיה שאף נשלח על-ידי המשטרה לווינה בשל הצטיינותו.

בשלב הדיון וההכרגעה, פסקו השופטים ברלינר, קרא וסוקולוב:

"שקלנו את טיעוני הצדדים וכמעט לצערנו הגענו לכלל מסקנה כי אין מנוס מקבלת ערעור המדינה לענין ההרשעה.

ושוב לצערנו, פעמים רבות, רבות מדי, מזדמן לנו לדון בתיקיהם של שוטרים בנסיבות דומות וכך קרה, שאת דעתנו בנושא זה כבר הבענו לא אחת…המתלונן נהג באופן פרוע, סיכן את המשתמשים בדרך, גרם לתאונה, לא נעתר לבקשה לעצור וככלל, אינו ראוי לשום מילה טובה באשר להתנהלותו…אלא שצידה השני של המטבע מצוי בעובדה, שעובר אורח הזדעזע עד כדי כך ממראה עיניו, שמצא לנכון מיוזמתו לדווח על מה שראה. והרי לך התמונה שהציבור נחשף לה. התמונה היא של שוטר המכה אדם כבול, שאיננו מהווה שום סיכון עבורו וברור כי ניתן להעמידו לדין, אם כך יוחלט, שהרי הוא מצוי ברשות המשטרה וניתן למצות את ההליך לגביו. אמון הציבור במשטרת ישראל מותנה, בין היתר, בכך שהציבור יוכל להיות משוכנע ששוטרים יוכלו לרסן את עצמם ולהתנהג באופן מקצועי, גם כאשר התנהגות האזרח שמולם מקוממת ומרגיזה במיוחד.

אמרנו לא אחת כי שוטרים ראויים להגנה. אזרח שהתפרץ כלפי שוטר, יקלל, יבזה או יפגע בשוטר בכל דרך אחרת, יועמד לדין, וממילא יובן כי מן השוטר תידרש התנהגות שאיננה נופלת ברמתה ובמוסריותה מזו שנדרשת מהאזרח. התנהלותו של המשיב, במקרה זה, מכתימה ציבור שלם של שוטרים . אנו מדגישים שוב, כי אזרח הוא שפנה למשטרה, ואין צורך בדימיון רב כדי להבין מה יסבור אותו אזרח על התנהגות השוטרים ככלל.

 …אנו מקבלים את הערעור ומרשיעים את המשיב. איננו רואים לנכון להטיל מאסר על תנאי ולהחלטתנו זו, כך אנו מקווים. תהיה משמעות והשלכה כאשר תעמוד על הפרק שאלת המשך שירותו של המשיב במשטרה. התובעת הביאה לידיעתנו (כמו גם לידיעתו של בית-משפט קמא) הנחיות בנושא זה של אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל / מחלקת משמעת של משטרת ישראל, מהם אלנו למדים כי שאלת המשך השירות במשטרה היא שאלה הטעונה דיון והרשעה היא אחד השיקולים.

בכפוף להערה זו, כאמור, אנו מרשיעים את המשיב. השל"צ יישאר בעינו וכך גם ההחלטה לפצות את המתלונן בסכום שנקבע על-ידי בית-משפט קמא." [מקור: פסיקה].

בית המשפט זיכה קצין משטרה מעבירה של תקיפת קטין עקב אי זיהוי ודאי

בית המשפט זיכה קצין משטרה מעבירה של תקיפת קטין עקב אי זיהוי ודאי.

מקרה של זיכוי שוטר בבימ"ש, גם כשברור כי אכן התקיימה אלימות.

 

תפ 7951-06-11 מדינת ישראל – המחלקה לחקירות שוטרים נ' אלי שקד

בימ"ש השלום קבע כי יש לזכות קצין משטרה שהואשם בתקיפת קטין, שכן למרות שאין חולק כי הופעלה התנהגות אלימה כלפי קטין, לא ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר שאכן הנאשם הוא זה שהיה מעורב באירוע.

המדובר בהתנהגות אלימה שהופעלה כלפי קטין, נער בן 16, עת ששהה יחד עם חבריו והמדריך שלו במטה המשטרה. המדינה האשימה את הקצין, כי בעת שהקטין שוחח עם חבריו, הוא העיר לקטין, ולאחר חילופי דברים, השכיב אותו על הרצפה תוך כדי שהוא מכופף את ידו ומאיים לשבור אותה, וכן כי משך את שערו וסטר לו בפניו, כל זאת כשהקטין שרוע על הרצפה ללא קשר עין עם הקצין המכה.

במהלך המשפט הקטין לא הצליח לזהות את הקצין. בנסיבות העניין אמנם לא קמה מחלוקת אודות קיומו של האירוע, אולם הצדדים נחלקו בעניין סוגיית הזיהוי של הנאשם.

העד המרכזי בפרשה, אף הוא שוטר צעיר שרק החל לעבוד זיהה חלקית את קולו של הנאשם, אולם הוכח כי הוא שהה בחדר סמוך ולא ראה את המתרחש, ובמקום האירוע פעלה גם טלוויזיה, דבר שהקשה על הזיהוי הקולי. יתר העדים לא היו בטוחים לעניין הזיהוי החזותי של הנאשם, וחלקם אף מסרו גרסאות סותרות, ולא בוצעו מסדרי זיהוי לעדים לצורך זיהוי התוקף.

לשיטת המאשימה, די היה בראיות שנאספו ולכן לא בוצעו מסדרי זיהוי לעדים לצורך זיהוי התוקף וכן לצורך אישוש או הפרכת עדותו של השוטר הצעיר. נטען כי ניתן להסיק את היות הנאשם האדם שפגע במתלונן, בעיקר מכוח עיקרון האלימינציה לפיו קיימת ייתכנות של רק אחד משני שוטרים. לעניין אי קיום מסדר זיהוי, נטען כי לא היה צורך בכך לאור מכלול הראיות ולאור זאת שהשוטר שהיה עד למתרחש זיהה זיהוי קולי את הנאשם שכן הוא שהה בחדר הסמוך.

הנאשם הכחיש מכל וכל כי היה מעורב באירוע האלים נשוא כתב האישום. לטענתו, לא נערך מסדר זיהוי (חזותי) ולא נעשה עימות בינו למתלונן הקטין. לעניין הזיהוי הקולי, נטען כי בחדר שבו היו חילופי הדברים ושבו זוהה קולו, מוצבת טלוויזיה הפועלת בד"כ, ובנוסף, אין זה מצב נדיר שיש רעש במקום–דברים שמקשים על הזיהוי.

ביהמ"ש פסק:

כב' השופט י' ליפשיץ קבע כי הואיל ומדובר במשפט פלילי הנטל הוא על המאשימה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם. נפסק כי מחומר הראיות עולה שהנאשם הינו שוטר מז"פ שעבד בתחנה בה בוצעה העבירה, אולם מדובר במטה משטרה שבו שהו, יש להניח עשרות רבות של שוטרים במועד האירוע, ולכן, לא ניתן להסיק מה מידת מעורבותם של שוטרים נוספים באירוע ומהי מידת מעורבותו של הנאשם. עוד נקבע כי התגלו סתירות רבות בגרסאות העדים בעניין מעשיו של הנאשם , וכן צוינה עובדת קיומם של מחדלי חקירה בהעדר ביצוע מסדרי זיהוי חזותיים וקוליים.

לפיכך, הנאשם זוכה מהעבירות המיוחסות לו.

בשם המאשימה: לא צויין; בשם הנאשם: שי.

ת"פ 7951-06-11

בתי המשפט

בית משפט השלום חיפה בפני: כב' השופט יחיאל ליפשיץ תאריך: ‏13/09/12 בעניין: מדינת ישראל – המחלקה לחקירות שוטרים המאשימה – נגד – אלי שקד הנאשם נוכחים: ב"כ המאשימה: מתמחה גב' בן לולו ב"כ הנאשם: עו"ד שי ועוד" גב' שי הנאשם בעצמו הכרעת דין א. מבוא

1. לפי סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, אני מורה על זיכוי הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

ב. כללי

2. כנגד הנאשם הוגש, בתאריך 5/6/11, כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה – עבירה לפי ס' 379 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

3. הנאשם שימש במועד הרלוונטי לכתב האישום – 19/1/2011 כקצין הזיהוי של מרחב חוף ומשרדו היה במטה המרחב בחיפה.

נטען, כי במועד לעיל בסביבות השעה 1200 המתין הקטין י', יליד 1996 (להלן: המתלונן), יחד עם חבריו, מחוץ למשרדי מחלק הזיהוי במרחב. בין הנאשם לבין אחד מחבריו של המתלונן התפתח דין ודברים ובמהלכו חייך המתלונן. הנאשם שאל את המתלונן מדוע הוא צוחק, האחרון שאל אם זה אסור והנאשם ענה כי:"זה הבית שלי ובבית שלי אני עושה מה שאני רוצה". בתגובה, השיב המתלונן שמותר לו לצחוק וכי זו מדינה דמוקרטית.

בשלב זה, אחז הנאשם בידו של המתלונן, כופפהּ לאחור, השכיבו על הרצפה ודרש ממנו להתנצל. המתלונן שאל את הנאשם מדוע הוא צריך להתנצל, והנאשם השיב:"אתה רוצה שאני אשבור לך את היד? תבקש סליחה". המתלונן חזר ושאל מדוע הוא צריך להתנצל ובתגובה, סטר הנאשם על לחיו הימנית של המתלונן, והאחרון החל לבכות. הנאשם משך בשערו של המתלונן ואף אמר לו:"חרא קטן".

4. יריעת המחלוקת – למעשה, לא היתה מחלוקת אודות קיומו של האירוע שתואר לעיל. המתלונן, שלושת חבריו הקטינים וכן המדריך שהיה עמם, מסרו גרסה אחת, תואמת פחות או יותר, ומכאן קביעתי כי עצם קיומו של האירוע אינו במחלוקת.

יחד עם זאת – וזו הסוגיה היחידה שעמדה במחלוקת – טוען הנאשם כי לא הוא זה שתקף את המתלונן. לכן, סוגית הזיהוי היתה היחידה שעמדה על הפרק.

5. מטעם התביעה העידו המתלונן, שלושת הקטינים הנוספים שהיו עמו במחלק (נ', מ' וע'), המדריך שהיה עמם – יגאל. עוד העיד מטעם התביעה עד מרכזי לעניין הזיהוי – שוטר שח"מ בשם משה בן עדי (להלן: משה) שלטענתו שמע את הנאשם פונה אל המתלונן וכן שמע התרחשות מסוימת ביניהם, כפי שיתואר להלן; וכן ראה את הנאשם זמן קצר לאחר האירוע בסמוך למשרדו, הממוקם בסמוך למקום התרחשות האירוע.

6. לשיטת המאשימה, די היה בראיות שנאספו ולכן לא בוצעו מסדרי זיהוי לעדים לצורך זיהוי התוקף וכן לצורך אישוש או הפרכת עדותו של משה. כמו כן, לא נערך עימות בין הנאשם לבין המתלונן או לבין מי משאר הנוכחים באירוע.

7. הזירה:

הזירה הינה מסדרון מחלק הזיהוי הפלילי של מרחב חוף. המחלק נמצא במטה מרחב חוף.

מטעמים שלא הובהרו, לא הגישה המאשימה צילומים של המחלק והסתפקה בהגשת תרשימים חלקיים ובלתי ממצים ששרבטו חלק מהעדים (ת /5 ששורבט בידי העד נ'; ות/6 ששורבט בידי העד ע'). מדובר בתרשימים שנתנו תמונה חלקית ביותר אודות המחלק.

הנאשם, מאידך, טרח וצילם את המחלק והתמונות שהגיש נתנו תמונה מלאה, תרתי משמע, של זירת האירוע. לוח התצלומים סומן נ/3.

מדובר במחלק הבנוי ממסדרון ארוך יחסית כשלצדדיו חדרים שונים. אם נתייחס למחלק מכיוון הכניסה הראשית (ר' לדוגמה, תצלום 4 בנ/3) הרי שהחדר הראשון משמאל הינו חדר ההטבעה. מדובר בחדרון ובסופו, צמוד לקיר אל מול הכניסה ניצב מכשיר הטבעה (מכשיר אלק' + מסך). האדם שמטביעים את ידיו עומד כאשר פניו מופנות לקיר ובאם רצונו להביט על המתרחש במסדרון, מאחוריו (בהנחה ודלת חדר ההטבעה פתוחה) עליו לסובב את ראשו כ 180 מעלות. מחדרון ההטבעה ניתן להגיע לחדר הצילום. מהראיות עלה, כי בחדר הצילום מוצבת טלוויזיה לשימוש הקהל והשוטרים.

במסדרון, ליד הכניסה לחדר ההטבעה (באותו צד) מוצב ספסל עם שני מושבים שיכונה להלן ספסל הממתינים;

מול חדר ההטבעה נמצא חדר המשמש כמחסן.

מול ספסל הממתינים קיימת כניסה נוספת למחלק.

המשכו של המסדרון מופרד בדלפק וכן בדלת קטנה בגובה הדלפק, ככל הנראה כדי שעוברי אורח לא יחצו את המסדרון לכיוון משרדי שוטרי וקציני המחלק. בחלק השני מצויים המשרדים – מצד שמאל (כאשר, כאמור לעיל, מסתכלים מכיוון הכניסה הראשית) מצויים, לפי הסדר: משרדיהם של רס"ב אשכנזי – ראש חוליית מז"פ חיפה; משרדו של הנאשם ומשרדיהם של אנשי מז"פ נוספים (טל + עוזי; ליבוביץ). מצד ימין מצויים חדרים נוספים (מטבחון ומשרדם של צ'בוטרו ורוברט).

עוד נטען, כי בסוף המסדרון קיים מחסן נוסף, אולם הוא לא מופיע בתמונות.

ג. פרשת התביעה

8. המתלונן

המתלונן – י', הינו נער בן 16 שהגיע, כאמור לעיל, עם 3 חבריו – מ' ע' ונ' והמדריך יגאל למחלק הזיהוי הפלילי. הארבעה הגיעו מפנימייה מאזור הצפון.

המתלונן ישב על רצפת המחלק סמוך ליגאל, שעמד לידו, בעוד שמ' וע' ישבו על ספסל ההמתנה. נ' היה בתוך חדר ההטבעה יחד עם שוטר השח"מ משה. המתלונן ישב, פחות או יותר, מול דלת חדר ההטבעה. וכך מסר:

"ביום של האירוע אני הלכתי לעדות ולאחר מכן כמה ילדים היינו צריכים לעשות זיהוי פלילי ירדנו לקומה שנייה אני ישבתי ונשענתי על הקיר ו-2 היו על הספסלים ישבו הם התחילו לדבר והשוטר עבר לידנו והתחילו לצחוק, אז הוא שאל אותם מה מצחיק אחד מהם אמר הקיר עצבן אותי ואז אותי זה הצחיק אז צחקתי הוא עזב אותם ועבר אליי ושאל אותי מה מצחיק אותי ואמרתי לו מה שהילד השני אמר לך אחר כך הוא אמר לי אתה לא יכול לצחוק פה זה הבית שלי ובבית שלי אני יכול לעשות הכול. אני אמרתי לו שאני יכול לצחוק וזו מדינה דמוקרטית ואז הוא קיפל לי את היד והשכיב אותי על הרצפה (העד מדגים יד ימין מאחורי גבו) זה כאב לי והוא אמר לי אתה רוצה שאני אשבור לך את היד אמרתי לו שהוא יעזוב אותי והוא אמר לי תבקש סליחה אמרתי לו שאני לא רוצה לבקש סליחה ואז הוא הוריד לי כפה. אחר כך התחלתי לבכות, הוא אמר לי תבקש סליחה בכיתי והוא משך לי בשיער ואז הוא שחרר אותי והלכתי. לשאלת בית המשפט, (העד מדגים כשהוא שוכב עם בטנו על הרצפה וידו הימנית על גבי גבו) ואז לפני שהוא הלך הוא אמר לי 'חרא קטן' ".

המתלונן מסר, כי לאירוע היו עדים כ 3-4 שוטרים, ביניהם שוטר השח"מ משה שהיה בחדר ההטבעה. המתלונן אף ציין שראה את משה במהלך האירוע (עמ' 31 שורה 12).

עוד מסר, כי "שמע באוויר" את שמו של שוטר אחר בשם אור פרץ.

שוטר נוסף שראה, תואר על ידו כ:"רוסי, בהיר, גבוה, לא רזה ולא מלא" (שם, שורות 20-22).

לגבי השוטר שתקף אותו, מסר המתלונן שאינו יכול לתת את תיאורו שכן פניו שלו הופנו מהלך מרבית האירוע כלפי הרצפה (עמ' 32, שורות 8-12), אולם, מהמעט שהוא זוכר בנוגע לאותו שוטר הוא יכול היה לציין, שהיה גבוה, בעל שיער שחור (שם, שורה 15).

המתלונן מסר, כי במידה והיו "מראים" לו את התוקף לאחר האירוע – להערכתו עד תקופה של חודשיים – היה יכול לזהותו, אולם, במועד עדותו בבהמ"ש, כשנה וחצי לאחר האירוע, הוא אינו יכול לזהותו (עמ' 34, שורות 19-24).

המתלונן מסר, שהתוקף לבש:". . .חולצה שחורה שהיה כתוב על החזה זיהוי פלילי" (עמ' 32, שורה 15). בהמשך, מסר כי מדובר היה בחולצה עם סמל עגול בצד ימין של החזה (עמ' 34, שורות 3-4).

המתלונן ציין, כי לאחר שהתוקף עזב אותו:" (התוקף) נכנס למחסן שנמצא בצד שמאל. זה שהיה ליד הקיר בצד שמאל שלי" (עמ' 36, שורות 4-5). לדבריו, על דלת המחסן רשום:"מחסן".

לשאלה מהיכן הגיע התוקף – האם מכיוון הכניסה הראשית למחלק או מכיוון אחר, השיב שאינו יודע (עמ' 37, שורה 22).

9. העד משה בן עדי

העד משה הינו העד המרכזי מטעם המאשימה לעניין הזיהוי.

מדובר בשוטר שח"מ, שהיה בן 18.5 בעת האירוע. לאחר גיוסו למשטרה הוא נשלח למז"פ חיפה והיה שם, לטענתו:"משהו כמו שבועיים, שלושה. פחות משלושה שבועות". (עמ' 40, שורה 1).

בעקבות האירוע ועל רקע חוסר הנוחות שנוצרה בעקבות חקירתו הוא הועבר ליחידה אחרת במשטרה.

משה תיאר את יחסיו עם הנאשם – הנאשם היה הקצין האחראי עליו. הנאשם ערך לו שיחת פתיחה אולם הם לא עבדו באותו משרד ולכל אחד היתה את העבודה שלו. היו ימים שהנאשם לא הגיע – באותם שבועיים – למשרד. עוד הוסיף, כי הוא פנה לנאשם מספר פעמים בנוגע לשאלות שהתעוררו והנאשם נהג לעזור לו. היחסים בניהם היו:"בסדר" ולא היו ביניהם סכסוכים או מחלוקות.

תפקידו של משה היה להטביע חשודים ולצלם. מדובר, כפי שהובהר לעיל, בפעולות המתבצעות בשני חדרים סמוכים, כאשר הכניסה מהמסדרון הינה לחדר ההטבעות.

משרדיהם של הנאשם ושל משה, כפי שהובהר לעיל וכפי שניתן לראות בצילומים שהוגשו על ידי הנאשם, אינם סמוכים.

משה מסר את הדברים הבאים לעניין האירוע (ההדגשות אינן במקור – י.ל.):

"הגיעו ארבעה נערים בני 14-15, הגיעו עם המלווה שלהם, שניים מהם היו צריכים צילום והטבעה, ושניים לא. . . הם עשו רעש, הוצאתי אותם מהמשרד, הם היו בחוץ ועשו רעש, בדרך כלל אין רעש ממעוכבים, בדרך כלל יש רעש משוטרים, עשיתי טביעות אצבע ואז הקצין שלי (הנאשם) יצא וביקש מהם שיהיו בשקט. הוא יצא מהמשרד שלו. אני מתקן אני לא יודע מאיפה הוא יצא. אני מאמין שזה היה מהמשרד שלו, אבל אני לא ראיתי. הוא ביקש שהם יהיו בשקט, לא יודע מה הילד אמר לו, שמעתי שהוא צעק עליו שיבקש סליחה. אחרי שסיימתי עם הטביעות, הלכתי להביא נייר למדפסת, כשיצאתי ראיתי את הילד על הרצפה עם חיוך נבוך ומכונס בתוך עצמו. הלכתי לקחת את הנייר וכשחזרתי ראיתי שהוא בוכה ואז המלווה שלו שאל אותי אם ראיתי מה הוא עשה לו, לא זוכר, מהשאלה היה קונוטציה של מכות, אם ראיתי את המכות, אם הרביץ לו, נכנסתי לבפנים. לשאלת בית המשפט, את הנייר הבאתי מסוף המסדרון שם יש חדר בו יש את כל הציוד המשרדי, שם יש נייר למדפסת.

ש.מה המרחק בין החדר של ההטבעה למשרד שלך?

ת.15 מטר לערך.

ש.אמרת אח"כ הלכתי לקחת נייר, דהיינו שמעת את אלי אומר שיבקש סליחה ואז אמרת אח"כ הלכתי לקחת נייר. כמה זמן עבר בין הדיבור של לבקש סליחה עד שהלכת לקחת נייר?

ת. לא זוכר. זמן קצר. זה לא משהו של כמה דקות. זה היה חצי דקה, דקה.

ש. בזמן הזה שהיה את הצעקות, איפה אתה היית?

ת. הייתי בתוך החדר של ההטבעה.

ש.למה לא יצאת לראות מה קרה?

ת.כי צעקות זה משהו שבשגרה ולכן לא ייחסתי לזה חשיבות. נשארתי בתוך המשרד, גם הייתי חדש ואין לי מה לעשות. נשארתי בפנים, הייתה את ההטבעה וכשיצאתי ראיתי את הילד על הרצפה, עם חיוך נבוך מכונס בתוך עצמו.

ש.וכשחזרת מלקחת נייר באיזה מצב היה הילד?

ת.היה על הרצפה ישב ובכה. כשחזרתי הוא כבר בכה.

ש.וכשיצאת מהחדר כדי להביא נייר, מה ראית לפנייך מי האנשים שהיו שם?

ת.הילד היה על הרצפה, החברים שלו ישבו, המלווה היה שם ואלי בדיוק נכנס למשרד שלו. לשאלת בית המשפט, בחדר הטבעה יש ספסל, עוד משרד ואז המשרד של אלי.

ש.מי מן השוטרים שעבדו במקום נכח?

ת.אני, אלי וטכנאי לייבוביץ'.

ש.איפה הם ישבו בזמן שעסקת בהטבעות?

ת.לייבוביץ' היה במשרד שלו בפנים ואני הייתי במשרד שלי ונראה לי שאלי היה במשרדו. " (עמ' 40-41).

בחקירתו הנגדית אישר משה את הפרטים הבאים:

ראשית, כי בחדר הצילום, הצמוד לחדר ההטבעה (שם היה בעת האירוע, צמוד לנ') מוצבת טלויזיה הפועלת בד"כ, ובאמצעותה שומעים לעתים מוזיקה או ערוצי טלוויזיה אחרים.

שנית, שאין זה מצב נדיר שיש רעש מחוץ לחדר וכי שוטרי המחלק יוצאים ומבקשים מהמרעישים לשמור על השקט.

משה ציין, בהתייחס לזיהוי קולו של הנאשם כי:"להגיד לך שאני יודע שזה הוא במאה אחוז, אני לא יכול להגיד. אני שמעתי אותו צועק ומבקש מהם להיות בשקט ואח"כ הוא ביקש ממנו לבקש סליחה ו(כ)שיצאתי ראיתי אותו נכנס למשרד שלו, הילד היה על הרצפה ולא היה שם עוד שוטר" (עמ' 44, שורות 16-18). בהמשך, מסר משה כי:". . הקול שלו היה דומה לקולו של אלי (הנאשם – י.ל.). אני לא יכול להגיד במאה אחוז . . . ."

משה אישר כי לא נערך לו מסדר זיהוי קולות.

משה אישר, שכשיצא מחדר ההטבעה הוא הבחין בנאשם נכנס לחדרו, אך אינו יכול לומר מאיזה כיוון הנאשם הגיע.

להערכתו, פרק הזמן שעבר מאז ששמע את הנאשם צועק על המתלונן ועד שראה את הנאשם נכנס לחדרו היה כחצי דקה עד דקה.

בחקירתו הנגדית של משה נטען, כי היתה לו בעיית משמעת בנוגע להיעדרות מהשירות בעקבותיה הוא שוחח עם הנאשם. אקדים ואומר, כי איני מייחס לדבר כל חשיבות. ה"בעיה" – לאו בעיה היא, בכל מקרה היא היתה לאחר האירוע נשוא כתב האישום וככל הנראה גם לאחר חקירתו של משה במח"ש. לכן, איני רואה מקום להרחיב בנדון ובאם הדבר לא הובהר דיו, הרי שאיני סבור כי אותה בעיה השליכה כהוא זה לעניין עדותו של משה.

אוסיף, כי הודעתו של משה הוגשה מטעם ההגנה (נ/7), ועיון בה מעלה, כי הגם שמדובר בהודעה שנגבתה בתאריך 23/2/11, קרי – למעלה מחודש מאז המקרה, מסר משה, מספר פעמים, כי הנאשם הוא זה שביקש מהנערים להיות בשקט, וכן קישר אותו לאירוע התקיפה. כך, לדוגמה, ציין כי:". . ואחר כך היה כל העניין עם הנער של הקטטה שזה לא בדיוק קטטה . . " (נ/7,שורות 19-20). יחד עם זאת, משה הדגיש כי הוא עצמו היה עסוק בהטבעה (שם, שורה 21) וכן ציין, לדוגמה, כי:"אני שמעתי את אלי צועק עליו לא ראיתי מה הוא עושה לו ואני משער שכשראיתי את הילד על הרצפה היתה תקיפה של אלי עליו" (נ/7, שורות 43-44);

לקראת סיום גביית הודעתו, עומת משה עם הטענה שהוא יצא את חדר ההטבעה, או לכל הפחות ראה את ההתרחשות, אולם הכחיש זאת וציין כי:"אני לא הסתובבתי ולא ראיתי מה היה(,) אני משער שאלי תקף אותו". (נ/7, שורות 79-80).

10. המדריך יגאל (להלן: יגאל)

הלה הגיע עם 4 הנערים לצורכי ליווי בעיקר. מכיוון שאין מחלוקת אודות עצם קיומו של האירוע האלים לא ארחיב בתיאורו של העד בנדון ואתמקד בסוגיית הזיהוי.

יחד עם זאת, אציין כי יגאל טעה בתארו את מיקום הנוכחים בטרם התקיפה – בעוד שמכלל הראיות עולה שהמתלונן והעד עצמו היו (המתלונן בישבו על הרצפה ויגאל עומד לידו) מול פתח חדר ההטבעה, הרי שיגאל ציין, בטעות, שהם היו בצמוד לקיר חדר ההטבעה, היינו מצדו השני של המסדרון.

העד מסר, כי התוקף אמר למתלונן, בעת שתקף אותו:"אצלי במחלקה מתנהגים כמו שצריך" (עמ' 12, שורה 29).

עוד מסר, כי הוא נכנס להלם כתוצאה מהתנהגותו של התוקף, ולכן הוא קפא במקום לא היה מסוגל לזוז מרוב בהלה. יחד עם זאת, ציין שניסה להתמקד בפריטי הלבוש של התוקף כדי שיהיה לו קל לזהותו, וכן מסר כי התוקף היה:"רחב וגבוה, שיער בלונדיני, אני זוכר שהוא לבש מדים כחולים לא של סיור אלא של סיור פלילי (צ"ל זיהוי פלילי – י.ל.), היה לו תג בצבע צהוב, אני חושב שהיה רשום 'זיהוי פלילי' על הבגד, אני חושב שזה על הכיס, אני זוכר בוודאות תג צהוב" (עמ' 13, שורות 24-26).

בחקירתו במח"ש (נ/4, גליון 3, שורות 4-9) ציין יגאל, כי התוקף היה בהיר פנים, שיער קצוץ, וכן מסר כי:"אני חושב אבל לא בטוח שהיה לו זקן צרפתי".

בעת עדותו בבית המשפט, מסר יגאל כי הוא מזהה ב 100% את הנאשם ככזה שתקף את המתלונן (עמ' 14, שורות 15-17).

עוד הוסיף, כי לאחר האירוע, הוא היה מסוגל בוודאות לזהות את התוקף (עמ' 17, שורות 17-18). עוד מסר, שיכול לזהות שוטרים נוספים שהיו עדים לאירוע (נ/4, גליון 4, שורות 8-10).

יגאל לא ידע למסור מאיזה כיוון הגיע התוקף ולאיזה כיוון המשיך לאחר התקיפה (עמ' 18).

כמו כן, אישר יגאל את דבריו במח"ש, בציינו, כי מייד לאחר שהחל האירוע יצא שוטר מחדר ההטבעה, ושוטר אחר הורה לו (לשוטר שיצא מחדר ההטבעה) להיכנס לחדר (עמ' 21, שורות 1-5; וכן גליון 2, שורות 2-4 של נ/4).

11. העד נ'

נ', בן 15.5 בעת האירוע, היה החניך שהיה בחדר ההטבעה, יחד עם שוטר השח"מ משה.

וכך מסר:"הייתי במתקן הזה שעושים טביעות אצבע, שרואים על המסך דברים, איפה שהטביעו אותי, ואז שמעתי כאילו ויכוח כזה משהו, אני לא זוכר את זה כל כך, היתה מהומה, ואז ראיתי את השוטר מתנפל על י', והוא עיקם לו את היד ככה (מדגים) ואני כאילו הסתובבתי כי שמעתי רעש ואז ראיתי אותו משכיב אותו ומקפל לו את היד ושמעתי פלאח, כמו של כאפה, ואז הוא אמר לו תבקש סליחה. הייתי באמצע ההטבעה. (העד מדגים, הייתי באמצע הטבעה, יד ימין שלי היתה באמצע ההטבעה ואני הסתכלתי לאחור תוך כדי ההטבעה). . . לשאלת ביהמ"ש, איך ראיתי מה היה בחוץ אם הייתי בתוך החדר, אני משיב שהיה פתוח והדלת לא היתה סגורה, אם אני זוכר נכון, לא היתה שם דלת בכלל. אם הדלת היתה סגורה, לא הייתי רואה כלום . . ." (עמ' 21-22 לפרוטוקול).

בהמשך, מסר כי בעת האירוע ידו היתה על מכשיר ההטבעה, אך לא היתה לו בעיה להביט לאחור ולראות מבעד לפתח חדר ההטבעה את ההתרחשות שהיתה מעבר לפתח:

" השוטר שהיה לידי אמר לי תתרכז בי, ביד של ההטבעה ולא יכולתי להתאפק והסתכלתי לאחור. היד נשארה צמודה למכשיר.

ש.שים בכאילו את היד שלך במתקן ההטבעה, תראה לאיזה כיוון הפנית את הראש?

ת. (העד מדמה כאילו הוא מטביע את יד ימין ומפנה את ראשו שמאלה לאחור.

ש. כלומר כשאתה בחצי תפנית לאחור, החדר מוארך וצר, מה אתה יכול לראות במצב כזה מהחדר?

ת. כמו שאני רואה עכשיו.

ש. אתה יכול לראות חלק מפתח הכניסה, נכון?

ת. הפתח היה בדיוק מאחוריי.

ש. במקסימום ראית את פתח הכניסה, לא מעבר?

ת. ואז ראיתי אותו בפתח הכניסה, צמוד, את י' שוכב ואת השוטר מעליו מקפל לו את היד, אז הסתובבתי, שמעתי את הפלאק, הסתובבתי,השוטר לידי אמר לי תתרכז בי . . " (עמ' 25-26).

לגבי תיאור התוקף, מסר נ', בעת שנחקר במח"ש, כי הוא אינו יכול כל כך לתאר את התוקף (נ/5, גליון 3), אולם בה בעת מסר כי צבע עורו היה כהה, אך לא אתיופי. בעדותו בבהמ"ש הבהיר נ' כי צבע עורו של התוקף היה:"כמו תימני מרוקאי . . אנשים שחומים" (עמ' 26, שורה 17).

עוד מסר נ', לגבי תיאורו של התוקף, כי:"בהתחלה זכרתי, עכשיו אני כבר לא זוכר איך הוא נראה. אחרי שנה לך תזכור. באותו יום זכרתי. היה לי זיכרון קצר" (עמ' 26, שורות 12-13).

נ' לא ידע למסור מאיזה כיוון הגיע התוקף ולהיכן הלך.

12. העד מ'

מ' היה בן 14.5 בעת האירוע. מ' ישב ליד ע', על ספסל ההמתנה מול (פחות או יותר) המקום בו ישב המתלונן על הארץ.

מ' מסר, כי תחילה פנה התוקף לע' (מתיאורו של מ' עולה כי ע' הרעיש והיה לא שקט) ובהמשך, בעקבות חילופי הדברים בין התוקף לע' חייך המתלונן, ואז התוקף "עבר" למתלונן.

לגבי התקיפה עצמה לא הוסיף מ' פרטים מהותיים מעבר לאלו שהובאו לעיל ולכן לא ארחיב בנדון.

לגבי זיהויו של התוקף מסר מ', כבר בעת שנחקר המח"ש, כי אינו יכול לזהות את התוקף.

מ' מסר כי התוקף הגיע מתוך המחלק, או מכיוון הכניסה השנייה למחלק.

13. העד ע'

ע' היה בן 13.5 בעת האירוע וישב, כאמור לעיל, ליד מ' על הספסל מול מקום מושבו של המתלונן וליד הכניסה לחדר ההטבעה.

ע' תיאר, כי הוא "עשה שטויות" ולכן התוקף פנה אליו, ובהמשך, משצחק המתלונן, "עבר" התוקף אל המתלונן ותקף אותו, כפי שתואר בהרחבה לעיל.

ע' מסר בעדותו (עמ' 39, שורה 12), כי ככל הנראה התוקף הגיע מתוך המחלק, אולם מסתבר כי בעת שנחקר במח"ש מסר כי התוקף הגיע דווקא מהכיוון השני של הכניסה הראשית (נ/7, שורות 59 ו 66).

מעדותו עולה, כי ע' לא זכר פרטים אודות התוקף וכן אודות פריטי לבוש.

14. עוד במסגרת פרשת התביעה הוגשו שני מסמכים שיש להם חשיבות:

14.1. הראשון, מזכר, שהוגש בהסכמה, ממנו עולה כי הנאשם עבד באותו יום ואף העביר

כרטיס בשעה 0717 וכן בסיום יום העבודה בשעה 1725.

14.2. השני, גיליון נוכחות של מז"פ חיפה לשבוע שבין ה 16/1/11 ועד ה 22/1/2011 (עמד

שני בת/3).

מהדו"ח עולה שהוא כולל רק את שלוחת חיפה. לכן, הנאשם, לדוגמה, שכיהן כראש מחלק מז"פ מרחב חוף, לא נכלל בה.

כמו כן, מסיבות שלא הובהרו, שוטר השח"מ אור פרץ, אף הוא לא נכלל בדו"ח.

לגופו של עניין, בעוד שמשה ציין כי באותה עת במחלק היו רק הוא, הנאשם, וחוקר זירת העבירה אבי ליבוביץ, הרי שלפי הדו"ח לפחות עבדו אותו יום גם השוטרים הבאים: רס"ב רוברט וינטרניץ (עבד עד השעה 1245); רס"ב אבי צ'יבוטרו; רס"מ עוזי פינקר (עבד משעה 1100 ועד 2000).

ד. פרשת ההגנה

15. מטעם ההגנה העיד הנאשם להגנתו, וכן עוד מספר שוטרי מז"פ, כפי שיתואר להלן.

עדות הנאשם

16. מכיוון שעוסקים אנו בנאשם ובתיאורו החיצוני, הרי שיש לציין את מאפייניו אלה: בעל מבנה גוף מלא; גובהו כ 183-185 ס"מ, גוון עור בהיר יחסית, מקריח בקדמת ראשו, צבע שער כהה ועיניו כחולות (ר' צילומים של הנאשם שבוצעו במועד חקירתו על ידי מח"ש ת/2).

17. הנאשם תיאר את שירותו במשטרה: שירות של כ 19 שנים: תחילה כסייר וכלוחם יס"מ ולאחר מכן בתפקידים שונים במז"פ, עד אשר המועד הרלוונטי, אז שימש כקצין זיהוי מרחב חוף.

הנאשם הכחיש מכל וכל כי היה מעורב באירוע האלים נשוא כתב האישום.

הנאשם אף הוסיף "תימוכין" לכך שלא הוא זה שתקף. כך, למשל, הוא העיד כי פריטי הביגוד הלא פורמאלי שהוא לובש (היינו חולצות טי; מע' פליז) של יחידת המז"פ נושאים תג עם כיתוב מז"פ, אך עם מסגרת לבנה; בעוד שחלק מהעדים ציינו כי התוקף לבש ביגוד עם סמל מז"פ צהוב. הנאשם הציג דוגמאות שהביא לשני התגים לעיל (נ/10 – התג ה"צהוב" ונ/11 התג ה"לבן") ומסר, כאמור לעיל, כי פריטי הביגוד שלו נושאים רק את התג הלבן.

הנאשם מסר, כי כקצין זיהוי מרחב חוף הרי שתפקידו חייב אותו להתנייד בין היחידות השונות ולצאת לשטח, ולכן, גם אם הוא התחיל יום עבודתו במטה המרחב ואף סיים אותו שם, אין הדבר אומר בהכרח כי כל אותו יום הוא שהה במטה.

לדבריו, הוא לא שמע מפקודיו אודות האירוע, קל וחומר שלא נכח בו.

הנאשם תיאר את חדר ההטבעה ואת חדר הצילום הצמוד אליו, ומסר כי בחדר האחרון הותקנה טלוויזיה ואנשי המחלק נהגו להעיר למשה שלא יפעיל אותה בווליום גבוה.

18. חקירתו הנגדית של הנאשם נגעה בחלקים גדולים ממנה להודעה שנגבתה ממנו בעת שנחקר במח"ש בתאריך 23/2/11 (ת/1) כחודש לאחר האירוע נשוא כתב האישום.

ב"כ המאשימה ניסתה למצוא חיזוקים לעמדתה בתשובותיו של הנאשם בעת שנחקר במח"ש, שם לא מסר תשובות חד משמעיות, אלא כאלה שסגנונן היה עמום משהו. כך, כאשר נשאל מה תגובתו בנוגע לחשדות כנגדו השיב:"אני לא זוכר שהרבצתי למישהו" (ת/1, שורה 14); או:"אני לא זוכר את האירוע הספציפי הזה" (שם, שורה 32). יתר על כן, הנאשם אישר כי היו פעמים שביקש מאזרחים להיות בשקט ואף התעמת בעבר עם "נערים חצופים" כהגדרתו (שם, שורה 35).

אקדים ואציין, כי איני רואה בתשובותיו של הנאשם בחקירתו זו, כראיה מחזקת לראיות המאשימה. מדובר יותר בעניין של סגנון מאשר עניין של מהות. זאת ועוד, ניתן להפנות דווקא לבקשתו / דרישתו של הנאשם, בחקירתו, לעימות עם העדים שהפלילו אותו (שם, שורה 58) ולהכחשתו במקומות אחרים כי נקט האלימות:". . אני צועק על הרבה אנשים כשהם צועקים ועושים רעש, אני לא מכחיש את זה אבל לא הרבצתי לאף אחד" (שם, שורות 69-71).

עד ההגנה רס"מ אבי ליבוביץ

19. עד זה נמנה על חוקרי המז"פ של מרחב (דאז) חוף.

מכיון שעל פי הרישומים, וכן על פי עדותו של משה, רס"מ ליבוביץ נכח במחלק בעת האירוע נשאל האחרון באם הוא זוכר את האירוע ויכול להוסיף פרטים.

שלא במפתיע, ליבוביץ מסר (כפי שמסר בחקירתו במח"ש) שהאירוע אינו מוכר לו מידיעה אישית וכן מסר כי משרדו מרוחק יחסית ממיקום האירוע, מה גם שהוא נוהג לעבוד במשרדו כשברקע פועל רדיו.

לבקשת ב"כ המאשימה, ומכיוון שלטענת המאשימה במחלק היו בעת האירוע שני בכירים מבוגרים (הנאשם וליבוביץ) ושני זוטרים "צעירים" (משה ואור פרץ), התבקשו הנאשם וליבוביץ לעמוד, זה ליד זה, ונראה כי הנאשם גבוה ורחב יותר מליבוביץ.

עד ההגנה רס"ב חיים אשכנזי

20. רס"ב אשכנזי שימש ומשמש כראש חוליית זיהוי חיפה. העד מסר כי במועד הרלוונטי היו במחלק שני שחמי"ם – משה ואור פרץ.

העד מסר, כי לעתים האנשים שבאים למחלק מקימים רעש, ומקור רעש נוסף הוא הטלויזיה שבחדר הצילום, שהופעלה לרוב על ידי השחמי"ם.

העד לא נשאל על האירוע מהסיבה הפשוטה שעל פי הדו"ח ת/3 הוא היה בהשתלמות כל אותו שבוע.

עד ההגנה רס"ר מולי נפוסי

21. רס"ר נפוסי משמש כראש חולית מז"פ בתחנת זבולון.

העד מסר, כי הוא נוהג להגיע מידי פעם למחלק המז"פ במטה מרחב חוף שם התרחש האירוע.

לדבריו, הנאשם נהג ללבוש מדי מז"פ עם הסמל ה"לבן" ולא ה"צהוב".

עד ההגנה אור פרץ

22. עד ההגנה האחרון היה אור פרץ, שהיה במועד הרלוונטי לענייננו שוטר השח"מ השני, במקביל למשה. אור לא שימש כמטביע / מצלם, כמשה, אלא עסק בענייני מחשוב שונים, וכן נהג לסדר את המחסן, שנמצא בצמוד למקום בו הותקף המתלונן.

כזכור, שמו של אור פרץ הועלה על ידי המתלונן, ככזה ששמו "עלה באויר".

לדבריו, הוא לא לבש מדים עם כיתוב של מז"פ.

אקדים ואציין, כי אם כוונת הנאשם בהבאתו של אור לעדות (כנטען על ידי המאשימה) היתה לכוון אליו את זרקור החשד, הרי שדי ברור שלא אור הוא זה שתקף את המתלונן. לא מבחינת גילו (אור היה שח"מ בן 18-19 בעוד שהתוקף היה בן 30 ויותר), לא מבחינת מאפייניו החיצוניים. זאת ועוד, המתלונן אמנם הזכיר את שמו של אור, אולם לא ככזה שתקף אלא ככזה – שאם כבר – "רק" נכח במחלק.

אור מסר, כי האירוע כלל לא מוכר לו.

ה. דיון ומסקנות

23. טיעון המאשימה הוא פשוט – לטענתה, הובא בפני בית המשפט פאזל שחלקיו מצטרפים לידי תמונה ברורה והיא – כי הנאשם הוא התוקף. וזהו, בתמצית, הטיעון:

23.1. התוקף הינו שוטר, ולא סתם שוטר אלא שוטר מז"פ, דבר הנלמד מהחולצה שלבש ועליה כיתוב של מז"פ.

23.2. כמו כן, מדובר באיש המשתייך למחלק בו התרחש האירוע – התוקף אמר למתלונן כי מדובר ב"מחלק שלו", וזה "הבית שלו". לכן, אין מדובר "סתם" באיש מז"פ, אלא באיש מז"פ מחיפה ומי שמרגיש נוח להתבטא באופן שכזה.

23.3. התוקף אם כן, הינו שוטר ממחלק המז"פ בחיפה שתיאורו החיצוני הוא זה: כבן 30, רחב, גבוה, בעל שיער שחור. המאשימה לא התעלמה מתיאורים שונים – כך, מסר העד יגאל שייתכן שלתוקף היה זקן צרפתי, אך בה בעת ציין שאינו בטוח בכך (מה גם שייתכן והתכוון שהתוקף לא היה מגולח). המאשימה אף לא התעלמה מתיאורו של יגאל כי ייתכן והתוקף היה בלונדיני, אולם ציינה כי אין להתעלם מכך שיגאל זיהה, באולם בית המשפט, את הנאשם כתוקף.

23.4. המאשימה הפנתה לעדותו של משה שמסר כי במחלק היו בעת האירוע רק הוא (משה), הנאשם וליבוביץ. עוד הפנתה לעדותו של המתלונן ששמע את שמו של אור פרץ, ולכן ייתכן שגם הוא היה במחלק. מכיוון שאור ומשה אינם רלוונטיים (ובזאת אני מסכים עמה), הרי שצויין כי:"על דרך האלימינציה, נותרו 2 חשודים – הנאשם וליבוביץ" (עמ' 3 לסיכומי המאשימה).

23.5. משה זיהה את קולו של הנאשם ככזה שפנה אל המתלונן, וכעבור פרק זמן, אותו העריכה המאשימה כחצי דקה – דקה, הוא אף ראה אותו סמוך לחדרו. לכן, מדובר בסמיכות של זמן ומקום. משכך, התוקף הינו הנאשם.

23.6. המאשימה ציינה, כי פרק הזמן שמשה והנאשם עבדו יחדיו, אותו העריכה בכ 3 שבועות היה די והותר כדי שמשה יזהה את קולו של הנאשם. לגבי אמירתו של משה, כי אינו יכול לומר בוודאות של 100% שהקול היה קולו של הנאשם, הרי שאין מדובר אלא באופן התבטאות זהיר של עד, ולא יותר מכך.

23.7. המאשימה הפנתה לתשובותיו המתחמקות, לדבריה, של הנאשם בעת חקירתו במח"ש.

23.8. לסיום, שילוב הנתונים לעיל מוביל למסקנה אחת, ואחת בלבד, והיא – כי הנאשם הוא התוקף. המאשימה אף הציגה את האמור לעיל באופן הבא:"מה הסיכוי שקיים שוטר נוסף במחלק הזיהוי, שנכח באותו היום אך לא צוין על ידי אף אחד מהעדים, שמבנה גופו, גובהו, צבע שיערו וגילו דומים לאלו של הנאשם, ושקולו זהה לקולו של הנאשם ושהוא מספיק זריז להיעלם תוך 30 שניות ולהותיר את הנאשם במסדרון, לשאת על גבו את התיק ?"

23.9. לעניין אי עריכת מסדר זיהוי לאיש מהעדים, הפנתה המאשימה להסברו של חוקר התיק, שנימק זאת בכך שלאור זיהויו של הנאשם על ידי משה ועל רקע שאר נתוני התיק, לא היה לכך מקום. כמו כן, הוסיפה המאשימה וציינה, כי גם אם היה מקום לערוך מסדר זיהוי, הרי שאי קיומו אינו צריך להוביל לזיכוי הנאשם וסוגיה זו צריכה להבחן לאור מכלול הראיות בתיק.

24. מנגד, עמדו באי כוח הנאשם על הבעיות הראייתיות והמשפטיות, לשיטתם, וזאת כפי שיוצג להלן בתמצית:

24.1. ב"כ הנאשם הפנו לתיאורים השונים שהובאו על ידי העדים: האם לתוקף היה שיער בלונדי או שחור?; האם היה חסר זקן או בעל זקן בלונדיני?; האם בעל גוון עור בהיר או שחום?, האם התג אותו ענד היה צהוב או שצהוב היה הצבע הדומיננטי (כפי שגרסו העדים שהתייחסו לנקודה זו) או לבן, כפי שטען הנאשם בהתייחס לתג שהוא עונד . כל האפשרויות לעיל הועלו על ידי עדי התביעה.

24.2. בהמ"ש הופנה לעדותו של משה, שלא טען שהוא זיהה בוודאות את קולו של הנאשם. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הרעש ששרר במחלק ולאור הרעש שבקע ככל הנראה ממכשיר הטלויזיה שפעל בחדר הסמוך.

24.3. כמו כן, נטען כי ה"חשבון" שביצעה המאשימה – מ 4 (שוטרים) יוצא 1 (הנאשם), כלל אינו עומד במבחן המציאות, שהרי טבלת הנוכחות ת/ 3 מצביעה על כך שבאותו יום נכחו במחלק 7 שוטרים (5 שהיו רשומים, הנאשם שלא היה רשום וכן אור פרץ שאף הוא לא היה רשום). במילים אחרות, מדובר ב 7 שוטרים פוטנציאליים, ועוד מספר לא ברור של שוטרים אחרים שלא היתה כל מניעה שיהיו במחלק ואף ילבשו חולצת מז"פ – כך, ייתכן שהתוקף הינו שוטר של מחלק אחר של מרחב חוף שהגיע מחוץ לעיר (כגון רס"ר נפוסי); או אף איש מז"פ העובד בבניין אך לא באותו מחלק, כגון חוקרי המעבדה הניידת, שאף להם, כך נטען, חולצות זהות או דומות.

24.4. נטען, כי אף לא אחד מהעדים התייחס לצבע עיניו של התוקף. באם היה מדובר בצבע עיניים "רגיל" הרי שלא היתה לכך חשיבות, אולם, צבע עיניו של הנאשם הינו כחול ירוק ודבר זה הינו ייחודי ומאפיין אותו. לכן, אי אזכור צבע עיניו מטיל לכשעצמו ספק באם הוא זה שתקף.

24.5. ב"כ הנאשם הפנו לסתירות נוספות בגרסאות העדים, כגון מהיכן הגיע התוקף ולהיכן הלך.

24.6. לבסוף, אך לא בסדר החשיבות – ב"כ הנאשם הפנו למחדלי החקירה, ובראשם אי ביצוע מסדרי זיהוי לאיש מהעדים.

25. הטיעונים שהובאו לעיל הינם טיעונים כבדי משקל – הן אלו של המאשימה, שברובם הינם שובי לב ואף יש בהם הגיון רב; וכן אלו של הנאשם, שגם בהם יש הגיון וטעם.

אולם, אין מדובר (רק) בבחינת וניתוח הגיונם של טיעונים והנחות, אלא במשפט פלילי בו הנטל הוא על המאשימה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, את אשמתו של הנאשם.

נבחן איפוא, את הנחות המאשימה.

26. ההנחה הראשונה גרסה שהתוקף הינו שוטר וחוקר מז"פ. אני מסכים עם הנחה זו, וזאת לאור תיאור העדים בדבר החולצה שלבש התוקף ועליה סמל מז"פ וכמובן המקום שבו התרחש האירוע – במחלק מז"פ.

ההיגיון וניסיון החיים מוליכים למסקנה מסתברת שיש להניח כי שהתוקף נמנה עם אנשי המחלק. יחד עם זאת, אין זו מסקנה הכרחית.

27. ההנחה השניה, בהמשך לראשונה לעיל, היתה, כי במחלק היו בעת האירוע רק 4 שוטרים: השלושה הראשונים הינם אלה שציין משה, היינו: משה עצמו, ליבוביץ והנאשם; הרביעי הוא זה ששמו הוזכר על ידי המתלונן – אור פרץ.

היינו, מדובר בשני שוטרי שח"מ צעירים (לגבי הראשון, משה ברור שלא הוא התוקף, ולאור נתוניו של אור גם הוא אינו במחלוקת); כך שנותרנו – אליבא למאשימה – עם הנאשם ועם ליבוביץ.

איני יכול להסכים עם הנחה זו של המאשימה.

בניגוד לספרי מתח, בהם ממוקמת חבורת חשודים בטירה מבודדת והבלש שבחבורה, בכישרונו הרב, מאתר את האשם, הרי שאין לשכוח כי ה"טירה" בענייננו הינה מטה מרחב חוף, בו היו, יש להניח, עשרות רבות של שוטרים במועד האירוע. למטה מגיעים (גם) חוקרי מז"פ שונים ובו נמצאים גם חוקרי מעבדה ניידת.

זאת ועוד, אין לי אלא להסכים עם טיעון ב"כ הנאשם בהקשר לדו"ח הנוכחות: מיהו רוברט וינטרניץ והיכן היה בשעת האירוע ? מדוע וינטרינץ או צ'יבוטרו וכן פינקר אינם חשודים פוטנציאליים ? האם הדבר נבדק ? האם אפשרות נוכחותם (לכל הפחות, שלא לומר החשדתם בתקיפה) במחלק נבדקה ונשללה ? כיצד הם נראים ? ואם הדבר נבדק מדוע לא הובאו בנדון ראיות ?

אין באמור לעיל כדי להטיל את "האשם" על מי מאותם שלושה שוטרים, כל שבאו הדברים לומר הוא שהתבססות המאשימה על עדותו של משה, בהקשר זה (כעת), אינה יכולה לעמוד.

נזכיר, כי משה מסר שבמחלק היו רק 3 (הוא, ליבוביץ והנאשם); והרי, המתלונן עצמו, מסר שככל הנראה היה במחלק אותה עת גם אור פרץ.

יתרה על כן, האם ניתן לסמוך בהקשר זה (ואחרים כפי שיובהר בהמשך) על שוטר שח"מ שהיה רק כשבועיים אותה עת במחלק – האם הכיר את כל אנשי המחלק ואת עבודתם ברמה כזו שניתן לסמוך על דבריו בהקשר זה. התשובה לכך שלילית.

28. נתעלם לרגע משלל הגרסאות שמסרו העדים לגבי מראהו של התוקף (בלונדיני / שחור; בעל גוון עור כזה או אחר; עם / בלי זקן) שכן מדובר בהבדלים שניתן למצוא להם הסבר מניח את הדעת – מדובר היה באירוע מפתיע וקצר יחסית, ומאירוע כזה יכלו "להיווצר" גרסאות קיצוניות אף יותר, גם בהינתן ההנחה (כפי שהיה במקרנו) שמדובר בעדים מהימנים שאין לאיש מהם אינטרס להטות משפט.

29. ולכן, נעבור לראיה המרכזית, והיא עדותו של משה.

בתחילה, סברתי שהמאשימה תבקש דווקא לפלג את עדותו של משה ולטעון, כי בניגוד לדבריו, הרי שהוא לא רק שמע את הנאשם, אלא אף ראה את האירוע ממש, אולם מסיבותיו נתן גרסה "חלקית" (והשווה, בשינויים המחויבים בהקשר זה, עם האמור בע"פ 4317/97, פוליאקוב נ' מ"י, פ"ד נג (1) 290).

נזכיר, כי לגרסת המתלונן וכן לגרסתו של יגאל, משה יצא את חדר ההטבעה ושוטר אחר – ולא הנאשם – שיצא מבין אחד החדרים הורה לו לחזור פנימה.

זאת ועוד, גם אם נניח שמשה לא יצא את החדר, האם לא הגיוני שיעשה את הפעולה המתבקשת והכה הגיונית, יסובב את ראשו ויביט על האירוע מבעד לפתח הדלת, ממש כפי שעשה נ' שעמד לצדו ?

סברתי לעיל לא התממשה והמאשימה לא ביקשה לפלג את עדותו של משה, אלא ביקשה לקבוע כי עדותו היא ככתבה וכלשונה, היינו – משה רק שמע את הנאשם בשלב הראשון.

אציין, כי גם בעת שמשה נחקר במח"ש, הוא עומת, לקראת סיום הודעתו, עם האפשרות שהוא ראה את האירוע. אין אלא להצטער שחקירתו לא מוצתה בהקשר זה והתמצתה בשאלה אחת בלבד.

לא מצאתי לנכון לקבוע, כממצא עובדתי, כי סְבָרתי לעיל אכן התקיימה במציאות (היינו, כי משה גם ראה את האירוע) ולו מהסיבה שהמאשימה, כאמור לעיל, לא טענה זאת, ומטבע הדברים גם הנאשם לא התייחס אליה ולא חקר את העדים בנדון.

30. וכעת, נתייחס לטענת המאשימה ונשאל את עצמנו האם ניתן לקבוע ממצא חד משמעי, שהינו מעבר לכל ספק סביר, שאכן משה שמע את קולו של הנאשם, ולא של אחר.

בניגוד לזיהוי חזותי, בו יש לבית המשפט יכולת להעביר את הזיהוי במבחני ביקורת, הרי שבמקרה דנן, מבקשת המאשימה לסמוך על זיהויו של משה את קולו של הנאשם כנכון.

במילים אחרות, כאשר מדובר בזיהוי חזותי, הרי שבאם מספר עדים (או, לצורך העניין, עד יחיד) יתארו את החשוד כבעל מבנה מסוים, בעוד המזהה יצביע על מי שהינו בעל מבנה גוף אחר לחלוטין, הרי שמטבע הדברים יועלה ספק בדבר הזיהוי.

ולענייננו, משה, כאמור לעיל, שירת פרק זמן של כשבועיים עד למקרה. מדובר ב 10-12 ימי עבודה. השניים לא עבדו יחדיו באותו משרד או באותה משימה. השניים קיימו מספר שיחות קצרות ותו לא.

לא הובאו דפי נוכחות שבועיים כדי לבדוק כמה ימים עבדו השניים יחדיו (היינו, ללא ימי חופשה של מי מהם, גם בהתעלם מהשעות שהנאשם כלל לא נכח במחלק אלא היה ביחידות הכפופות אליו).

31. לגבי הליך הזיהוי נקבע בפסיקה כי תחילה נבחנת אמינות העד המזהה; ולאחר מכן נבחנת מהימנותו של הזיהוי עצמו (ר' בנדון ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מ"י , ניתן בתאריך 30/5/2012; וכן ר' ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מ"י, ניתן בתאריך 7/12/2006; וכן ע"פ 2098/08 פרעוני נ' מ"י 28/12/2011).

לגבי מהימנותו של משה, התהיות שהעליתי עומדות בעינן.

לגבי מהימנות הזיהוי, נקבע, לדוגמה, בפס"ד אוחיון לעיל (הגם ששם דובר על זיהוי חזותי ובענייננו מדובר בזיהוי קולי) כי:"בחינת מהימנות הזיהוי נעשית אף היא בשני רבדים – ברובד סובייקטיבי וברובד אובייקטיבי. ברובד הסובייקטיבי, נבחנת יכולתו האישית של העד להטביע בזיכרונו רשמים חזותיים ולזהות מכוחם בני אדם על פי חזותם; ברובד האובייקטיבי, בוחן בית המשפט את האפשרות לכך שהעד המזהה טעה טעות תמה ובלתי מכוונת בזיהוי. לצורך בחינת שני הרבדים הללו, יש לברר, בצד מהימנותו של העד המזהה, גם את השאלות בדבר מידת הביטחון שהביע העד בזיהוי, ואת הנסיבות שאפפו את הטבעת הדמות בזכרונו של העד".

בענייננו, משה לא נקב, לדוגמה, בסממנים המאפיינים של קולו (קול נמוך / גבוה, צרידות או מאפיין אחר) או דיבורו (חיתוך דיבור, מבטא וכיוב') של הנאשם, ככאלה שאפשרו לו לזהות את קולו של הנאשם.

מכאן יוצא, שגם לבית המשפט אין כל אפשרות להעביר את הזיהוי בתהליך ביקורת כלשהו.

נוסיף על כך את העובדה כי היכרותו של משה את הנאשם היתה קצרה יחסית ובלתי משמעותית.

גם במצבים של היכרות יותר מעמיקה ממה שהוצג בענייננו, הרי שהדבר לא מאיין את האפשרות לטעויות, וכפי שנכתב בפס"ד אלאטרש לעיל:" . . אין מקום לעמדה גורפת לפיה הסיכוי לטעות בזיהוי בנסיבות האמורות הוא קלוש. עמדה זו נדחתה עוד על ידי השופט קדמי בעניין מליקר אשר כאמור הטעים כי:'…סוגית ה'טעות הכנה' בזיהויו של אדם, שנחשף 'לרגע' לעיניו של עד בעת ביצועה של עבירה, סוגיה קשה ומורכבת היא לא רק כאשר מדובר בזיהויו של 'זר' אלא גם לענין זיהויו של 'מכר'…" "(שם, פסקה 6)." (ההדגשה אינה במקור – י.ל.).

נצרף את הבעייתיות לעיל, לספק אותו העליתי לגבי משה ונגיע למסקנה כי אין לראות בדברי משה כדברים נכונים באופן אבסולוטי, וודאי לא כאלה המאפשרים את הרשעתו של הנאשם.

32. האמור לעיל מוביל למסקנה כי עדותו של משה יכולה היתה בהחלט להיות התחלה ראויה לחקירה, בה הנאשם יהיה החשוד המרכזי, כשלעדות השמיעה, תרתי משמע, מצטרפת גם עדות הראיה בה אדון להלן.

אולם, עולה – על פני הדברים – שעדותו של משה סיימה, בפועל, את החקירה: הודעתו של משה נגבתה בתאריך 23/2/11 בין השעות 12:55 והסתיימה בשעה 13:34;

בשעה 14:30 באותו יום נגבתה הודעתו של הנאשם.

גם אם נגבו הודעות נוספות לאחר המועד לעיל (של עדים שהודעותיהם לא הוגשו או של גורמים אחרים), הרי הרושם שהתקבל הוא כי לאחר קבלת גרסתו של משה "הסתיימה", בפועל, החקירה.

33. סבורני, כי בשלב זה, לאור הודעתו של משה מחד, על הפוטנציאל הראייתי שבה, אך מנגד – על הבעיות הכרוכות בה; ולאור הכחשתו של הנאשם את המיוחס לו, חובה היתה על היחידה החוקרת לערוך מסדרי זיהוי.

הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי שלושה מתוך הנוכחים טענו כי באפשרותם לזהות (המתלונן, המדריך יגאל ונ') וכאשר הנאשם עצמו לא רק הסכים לכך אלא אף דרש זאת (ת/1, שורה 58).

34. בפסיקה נקבע, כי:"החובה לערוך מסדר זיהוי נבחנת על פי מכלול נסיבות העניין, וייתכנו מקרים בהם לא תוטל על המשטרה חובה לערוך מסדר זיהוי, ושאלת זיהוי מבצע העבירה תיקבע על פי ראיות אחרות" (ע"פ 875/85 סלים נ' מ"י, פ"ד מ (3) 722).

ביצוע מסדרי הזיהוי – אם "למהדרין", קרי – מסדרי זיהוי חיים; ואם באופן אחר, התבקש והתחייב וזאת כדי לאשש, או להפריך, את גרסתו של משה.

ההסברים שניתנו על ידי חוקר מח"ש לאי ביצוע מסדרי הזיהוי, לא היו משכנעים.

מדובר היה בפעולה בסיסית ומתבקשת.

אעלה בנדון מספר שאלות, שלטעמי לפחות, הינן רטוריות:

? האם המאשימה היתה מעמידה את הנאשם לדין, באם מי מבין העדים שטענו שיש להם את היכולת לזהות את התוקף, היה מצביע במסדר הזיהוי על אדם אחר, שאינו הנאשם ?

? האם המאשימה היתה מגישה כתב אישום, על בסיס אותו מארג של ראיות (ובכלל זאת עם אותם עדים הטוענים שיש להם את יכולת הזיהוי), באם לא היה מדובר "רק" בתיק תקיפה, אלא בעבירה חמורה יותר ?

אפנה בהקשר זה לדברים שנאמרו בע"פ 5386/05 בילל אולחורטי נ' מ"י, ניתן בתאריך 18/5/2006 ". . . הציפיה היא כי התביעה תפרוש בפני בית המשפט תשתית ראייתית רחבה, וכי בהדריכם את החוקרים על גורמי התביעה, הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לדרוש כי ככל הניתן לא תונח אבן רלבנטית שאינה הפוכה."

ובע"פ 721/80 תורג'מן נ' מ"י, פ"ד לה (2) 466, 472 נכתב כי:"מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו".

בהמשך לציטוט לעיל מפס"ד תורג'מן, ניתן לומר שבהקשר למקרה שבפנינו, כי היחידה החוקרת לא היתה צריכה למצוא ראיות – שהרי הראיות נמצאו והיו ברשותה – בידי היחידה החוקרת היו 3 עדים, שעל פני הדברים, היו מסוגלים לזהות את התוקף – וכל שנדרש הוא להשלים פעולת חקירה בסיסית זו.

35. לא נעלמו מעיני שתי נקודות בנוגע לזיהויו של הנאשם כתוקף.

35.1. הראשונה, העובדה שמשה מסר שחצי דקה עד דקה לאחר שיצא את חדר ההטבעה, הוא הבחין בנאשם ליד חדרו.

אכן, מדובר בראיה בעלת משקל. אולם, לצדה ניתן להעלות מספר תהיות המכרסמות במקצת במשקלו של אותו זיהוי ככזה המציב את הנאשם כתוקף:

מעדותו של יגאל ניתן היה להבין, כי לאחר שהתוקף היכה את המתלונן הוא נעלם מהשטח. והנה, מעדותו של משה עולה לכאורה שהתוקף – הנאשם, נשאר במחלק ואף שב לחדרו, באופן שחצי דקה – דקה לאחר האירוע הוא עוד עמד במסדרון ליד חדרו.

בהקשר זה יש להביא את דבריו של המתלונן, שמסר שהתוקף נכנס דווקא לאחר האירוע למחסן הסמוך.

בנוסף, אחזור על הערותיי לעיל לעניין משה, בהן ציינתי כי עולה ספק באם משה מסר עדות מלאה לחלוטין אודות שהתרחש. אוסיף בהקשר זה, שיש להניח כי מייד לאחר שהמתלונן המדריך ושאר הקטינים עזבו את המחלק, הרי שיש להניח שמשה שוחח עם מי משוטרי המחלק על האירוע שהתרחש, אך גם סוגיה זו נותרה בערפל. אולם, בפני בית המשפט הובא רק "מקטע" אחד, מעורר תהיות.

זאת ועוד, איני מוציא מכלל אפשרות שהנאשם היה במחלק בעת האירוע (כפי שהיו שוטרים נוספים), אך לא הוא זה שתקף.

משכך, הגם שיש לזיהוי זה משקל מסוים, הוא אינו כזה היכול להכריע את הכף לעבר הרשעת הנאשם.

35.2. השניה, הינה "זיהויו" של הנאשם כתוקף על ידי המדריך יגאל בעת עדותו של האחרון בבית המשפט.

אין ליתן ל"זיהוי" זה משקל כלל וכלל. לא בכדי קבעה הפסיקה כי משקלו של זיהוי שכזה הינו אפסי (ר' קדמי, על הראיות, מהדורת 2009, עמודים 1180-1182).

יגאל, אשר מסר בחקירתו שהתוקף היה בלונדיני וייתכן והיה לו זקן צרפתי (שני מאפיינים שאין להם קשר לנאשם), זיהה מבין כל יושבי האולם – השופט, הקלדנית, באי כוח הנאשם, התובעת וה. . נאשם – דווקא את האחרון כתוקף . . .

אם יש משמעות לזיהוי זה, הרי שהדבר רק מדגיש את הערתי לעיל, שחובה היתה על היחידה החוקרת לערוך מסדרי זיהוי.

36. הנקודה האחרונה בנוגע לזיהוי שלאו זיהוי היה, מוליכה אותנו לסיומה של הכרעת הדין.

אכן, המאשימה הביאה ראיות שלא ניתן לומר שהיו חסרות משקל שהצביעו על הנאשם כתוקף.

חלקן היה נסיבתי וחלקן ישיר.

בהחלט ייתכן כי הנאשם הוא התוקף.

יחד עם זאת, מנימוקי שהובאו לעיל, הסתמכות כמעט בלעדית על עדותו של משה, אינה נכונה מבחינה ראייתית והדברים מקבלים משנה תוקף אל מול הפעולה החקירתית החיונית שהתבקשה והיא עריכת מסדרי זיהוי.

37. סוף דבר, אני מורה על זיכויו של הנאשם.

38. פריטי הביגוד (נ/1, נ/2, נ/8, נ/9) נמסרו לידי באי כוח הנאשם והם ישמרו אותם ברשותם עד היות פסק הדין חלוט.

09.09.12

 

הפרסום המקורי כאן.

המחלקה לחקירות שוטרים נגד אביתר עזרא

בית משפט השלום בירושלים

כב' השופטת אילתה זיסקינד

גזר – דין

הרקע

1. הנאשמים שימשו שוטרי סיור בתחנת ציון בירושלים, לאחר ניהול הוכחות הנאשם 2 זוכה בעוד הנאשם 1 הורשע בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, בכך שביום 30.9.06 סמוך לשעה 02:00 בעת שהמתלונן ושני חבריו הגיעו למרכז העיר ירושלים ברחוב כורש, והחל ביניהם ויכוח עם אדם נוסף שפגשו, הזעיק הנאשם 2 תגבורת משטרה. למקום הגיע הנאשם 1, עצר את שני חבריו של המתלונן, והמתלונן שהופתע מכך, ניגש לנאשם 1, שאלו לפשר המעצר, אך בתגובה השיב לו הנאשם 1 עפ"י כתב באישום "סתום את הפה יא בן זונה, ואם לא, אני אפוצץ אותך מכות", לאחר שהמתלונן הביע תמיהה על אופן דיבור של הנאשם, הכה אותו הנאשם בראשו ובפניו באגרופים. למקום הגיע גם הנאשם 2, ועפ"י עדות המתלונן וממצאי הכע"ד, הנאשם 1 הדביק את המתלונן לניידת, הזהירו כי אם לא ישתוק יכה אותו והכה אותו במכת אגרוף לעיין ובאגרוף נוסף לראשו (ראה סעיף 12 להכע"ד) הכה את המתלונן באגרופיהם, בבירכיה ובאמצעות חפץ לא ידוע. כתוצאה מכך, נגרמו למתלונן המטומות ושטפי דם בעפעפיים ובעיניים, המטומה ושפשופים בלחי ימין, שריטות ביד ובצוואר, והמטומות בגב ובבית השחי.

2. ביהמ"ש קבע בסעיף 4א להכע"ד כי אין מחלוקת שהמתלונן הוכה מכות נמרצות. מהכעה"ד עולה כי הגיעו שוטרים נוספים, אזקו אותו שמו על ראשו את החולצה והכו אותו, ו"פיצצו" אותו במכות עם כתות נשק. ביהמ"ש קבע כי הגם שהמתלונן הוכה גם ע"י שוטרים אחרים, אין בכך כדי להפחית החלקו של הנאשם 1 (סעיף 15 להכעה"ד), ושהתנגדות המתלונן למעצרו, לא הצדיקה את עוצמת הכוח שהופעלה כנגדו מצד הנאשם 1, והיתה במידה חריגה ובלתי סבירה מצד הנאשם 1 ושוטרים אחרים (סעיף 16 להכעה"ד), וציין כי גם הנאשם 1 הוכה בחזהו ע"י המתלונן,

טיעוני המאשימה לעונש

3. בהכרעת הדין אימץ ביהמ"ש לחלוטין את גרסת המתלוננת ועדי התביעה המופיעה גם בכתב האישום, ממנה עולה כי המתלונן ראה את הנאשם עוצר את חברו שהיה במקום, התערב מילולית לטובת החבר, אך הוכה ברוטאלית על ידי הנאשם ושוטרים נוספים. טענות הנאשם נדחו, לרבות טענתו כי החבלות למתלונן נגרמו כתוצאה מקטטה בה היה מעורב קודם לכן, שנועדה להסביר את החבלות, ולתת הצדקה למעצר, מקביעת ביהמ"ש עולה כי הדוחות שכתב שקריים, גם אם לא הורשע בכך, טענתו כי המתלונן תקף אותו באגרופים, נדחתה על ידי ביהמ"ש, וכך גם טענתו המרכזית, כי הכוח שהפעיל באירוע, כלל אך אחיזה במתלונן, הורדתו לרצפה ואזיקתו.

4. ביהמ"ש הרשיע את הנאשם בתקיפה ברוטאלית של המתלונן הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, שהעונש בצידה 5 שנות מאסר. חומרת העבירה נובעת מהחבלות הקשות שנגרמו למתלונן, (כמתואר ב- ת/1, ת/4, ת/5), מהעובדה שהנאשם יזם והוביל אותה, מכך שחברו אליו שוטרים נוספים שיחד היכו את המתלונן, תוך שימוש בחפץ חד, ומכך שביצע את העבירה תוך כדי מילוי תפקידו, הפר את האמון שניתן לו מהציבור ומהמשטרה, ומעשיו חותרים תחת הבסיס הנורמטיבי שנותן למשטרה את כוחה. הגם שבשולי הכרעת הדין, ביהמ"ש ציין כי יש להתחשב בטענת הנאשם כי המתלונן התנגד למעצר, ובמשתמע בסיטואציה המצדיקה לעשות שימוש בכח, והאירוע הדרדר והפך להיות לתקיפה מאד חמורה, ביהמ"ש לא פרט מה עומד בבסיס הכרעה זו, אך שמאידך אימץ את גרסת כל עדי התביעה והמתלונן בצורה חד משמעית, בדבר דו שיח מילולי בין המתלונן לנאשם, טרם שהנאשם תקף את המתלונן, ולא מדובר כלל בתקיפת המתלונן את הנאשם, או בהשתוללות של המתלונן או התנהגות אחרת שהצדיקה שימוש בכח נגדו, לא כל שכן שימוש בכח חריף.

5. מתסקיר שירות המבחן, עולה כי הנאשם לא לקח אחריות על מעשיו, לא הודה כי הפעיל את הכח המיוחס לו, באגרופים ובעיטות, וכשנשאל ע"י שירות המבחן, טען כי לא עשה שימוש לרעה בכח כלפי המתלוננים. הנאשם לא לקח אחריות, לא הביע חרטה, לא הפנים את האיסור במעשיו, ומהתסקיר עולה כי הוא רואה עצמו קרבן של נסיבות, של אדם שאך בא למלא את תפקידו, בעוד שבמעשיו הוא מעל בתפקידו.

6. באשר להרשעה, שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעת הנאשם כדי לא לגרום לפיטוריו מהמשטרה, אולם, החלטת המשטרה להשעותו, לא בהכרח קשורה לשאלת אי ההרשעה, וגם אם ההרשעה תביא לפיטוריו, זוהי תוצאה מסתברת וראויה ממעשיו, שכן אדם המכה אזרח בצורה כה קשה שגורמת לו לחבלות קשות, ללא הצדקה, אינו יודע לשלוט בכח שניתן לו ובדחפיו, ואינו לוקח אחריות על מעשיו, לא ראוי לשמש כשוטר. לפיכך השעיית המשטרה את הנאשם, מבטאת אמירה נורמטיבית ערכית, כי אינו רצוי בין שורותיה.

אשר על כן, עותרת המאשימה מביהמ"ש להטיל על הנאשם עונש מאסר, מאסר על תנאי וקנס.

טיעוני ב"כ הנאשם לעונש

7. מסעיף 9 להכעה"ד, עולה כי בשל המכות שהנאשם קיבל כתוצאה מהתנגדות המתלונן למעצרו, מכת אגרוף מהמתלונן בעין ימין, ואגרוף בראש של הנאשם 1, היה הנאשם בערפול חושים, כשמאותו שלב המתלונן טען כי לא ידע מי הכה אותו, שכן הגיעו שני שוטרים נוספים שאזקו אותו, שמו את החולצה על ראשו ופיצצו אותו במכות עם כתות הנשק, כך שלא ניתן לומר שהנאשם גרם לכל חבלה וחבלה, כשהמתלונן עצמו לא ידע מי התווסף לאירוע. בנוסף, המעורבים שתו אלכוהול לפני האירוע, שהפריע לשיקול דעתם.

8. ביהמ"ש קבע כי הנאשם הוכה בחזהו, דבר שגרם לערפול חושיו, עובר להפעלת הכח מצידו (סעיפים 9,16 להכעה"ד), המכות שהנאשם קיבל בחזהו היו עובר לאלימות שהפעיל כלפי המתלונן, ואין ספק שהנאשם עצר את המתלונן יחד עם עוד שוטרים.

9. כאמור בפסקה 3 לתסקיר ובניגוד לטענת המאשימה, הנאשם לקח אחריות חלקית על האירוע, הוא שרוי בדיכאון סמוי, שרידי האירוע צפים גם בתא המשפחתי ומשפיעים על התנהלותו, וההליך המשפטי הותיר בו נזקים נפשיים קשים. לפיכך שירות המבחן, ממליץ על של"צ, ומבחן. (כמפורט בסעיף 3 פסקה 3 בעמ' 2 לתסקיר).

10. באשר להרשעה, טענת המאשימה כי השעיית הנאשם מהמשטרה היתה רק על סמך אמירה ערכית לפיה אינו ראוי להיות שוטר, אינה נכונה, שכן ההליך נפתח ב-09', האירוע מ-06', והשעיית הנאשם הייתה רק בסוף 2010, כך שבמשך 4 שנים המשטרה לא ראתה בהתנהגותו אירוע פסול, אלא רק בעקבות הכרעת הדין. ב-4 שנות שירותו במשטרה, הנאשם נחשף לאירועים רבים בתפקידו שחייב התייחסותו לאזרחים ומגע עם עבריינים, ללא דופי, לפיכך מדובר באירוע חד פעמי, שהנאשם סובל עתה מתוצאותיו.

11. אשר על כן עותר הסניגור כי ביהמ"ש יימנע מהרשעת הנאשם ויאמץ את המלצת שירות המבחן על מנת שיוכל לשקם את חייו, שכן הרשעתו מגבירה את סיכוי פיטוריו.

דיון

12. אין ספק כי כששוטר מבצע עבירה, אין הדבר דומה לביצוע אותו מעשה עבירה על ידי אזרח מן השורה, שכן אזרח שהוא שוטר, אמון על אכיפת החוק בראש ובראשונה ביחס לעצמו, שהרי מעצם מילוי תפקידו כשוטר, עליו לשמש לאזרחים אחרים כאות ומופת לאכיפת החוק בחברה, ועליו להישמר עשרת מונים מכל רבב ומעורבות בביצוע עבירה. לפיכך, האינטרס הציבורי מחייב כי ביהמ"ש יעביר מסר ערכי חשוב באשר לרף ההתנהגות המתחייב משוטר העובר על החוק, במיוחד כשהוא לובש מדים. כשוטר, הנאשם אמור לאכוף את החוק על אזרחים מן השורה, מתוקף כך, מצופה ממנו בראש ובראשונה משמעת עצמית כאזרח, לפעול על פי חוק ובגדרו, גם כשאינו לובש מדים בהיותו אזרח מן השורה, לא כל שכן כשהוא בתפקיד, שאם לא כן, אין הוא ראוי לדרוש זאת מאזרחים אחרים. ביצוע עבירות ע"י שוטר, שומט ממנו את הסמכות לדרוש מאזרחים אחרים להימנע מכך ולציית לחוק, שכן "נאה דורש – נאה מקיים". אשר על כן, לא ניתן להתייחס אל הנאשם כאזרח פשוט מן השורה, כשדווקא ממנו נדרש רף התנהגות גבוה יותר, ומשביצע עבירה, יש בעצם היותו שוטר, כדי להשליך ביתר חומרה על מעשיו בנושא ההרשעה והעונש.

13. אמנם הסניגור טוען כי אין לייחס את כל המכות לנאשם שכן היו במקום שוטרים אחרים שהגיעו ועצרו אותו. ואולם הכרעת הדין קובעת ברורות כי הגם שהמתלונן הוכה גם ע"י שוטרים אחרים, אין בכך כדי להפחית החלקו של הנאשם 1 (סעיף 15 להכעה"ד), ושהתנגדות המתלונן למעצרו, לא הצדיקה את עוצמת הכוח שהופעלה כנגדו מצד הנאשם 1, והיתה במידה חריגה ובלתי סבירה מצד הנאשם 1 ושוטרים אחרים (סעיף 16 להכעה"ד), והנאשם 1 הדביק את המתלונן לניידת, הזהירו כי אם לא ישתוק יכה אותו והכה אותו במכת אגרוף לעיין ובאגרוף נוסף לראשו (ראה סעיף 12 להכע"ד) והמתלונן העיד כי הוא הכה אותו באגרופים, בבירכיה ובאמצעות חפץ לא ידוע. אמנם גם שוטרים אחרים הכו אותו, אך אין ספק כי הנאשם 1 יזם את האירוע הוא שהחל להכותו, כעולה מסעיף 4א להכע"ד המתלונן הוכה מכות נמרצות, וכתוצאה מכך, נגרמו לו המטומות ושטפי דם בעפעפיים ובעיניים, המטומה ושפשופים בלחי ימין, שריטות ביד ובצוואר, והמטומות בגב ובבית השחי. הגם ששוטרים אחרים כהו אותו, הרי שהנאשם 1 הוא שגרם לאירוע החמור ולתוצאותיו.

ויש לא מדובר כלל בתקיפת המתלונן את הנאשם, או בהשתוללות המתלונן או התנהגות אחרת שהצדיקה את השימוש בכח שיזם הנאשם 1נגדו, לא כל שכן שימוש בכח כה חריף.

14. איני מקבלת את טענת הסניגור כי מהכעה"ד עולה שהמכות שהנאשם קיבל בחזהו היו עובר לאלימות שהפעיל כלפי המתלונן, נהפוך הוא, הנאשם 1 הפעיל אלימות נמרצת ללא כל סיבה כלפי המתלונן, ואת המכה בחזהו קיבל הנאשם רק לאחר שהכה את המתלונן, תוך כדי שהמתלונן התנגד למעצרו.

15. הנאשם ניהל הוכחות, הורשע לאחר שכפר במיוחס לו, הוא כבן 28, נשוי ואב לילד בן שנתיים, עובד באופן חלקי במכולת השייכת לחמיו. הגם שבתסקיר צויין כי הוא מקבל אחריות חלקית, מהמשך המשפט עולה כי הוא הדגיש שלא עשה שימוש לרעה בכח כלפי המתלונן, אלא באמת המידה המותרת לו בחוק (עמ'2 לתסקיר) וכי הפעיל אלימות סבירה ומותרת (עמ'1 לתסקיר), ואף טען כי המתלונן היה בגילופין. מכך עולה כי בפועל הנאשם אינו מקבל אחריות על האירוע אלא מנסה לגמדו או להטילו על אחרים, למרות שביהמ"ש קבע כי לא היתה הצדקה למעשיו.

ביהמ"ש גם קבע כי על אף המעורבים באירוע הדיפו אלכוהול, הם לא היו בגילופין, בהסתמכו על זכ"ד שהוגש (ראה סעיף 5 ג' להכעה"ד).

יתרה מכך, הנאשם לא הביע לפני ביהמ"ש, חרטה או צער על מעשיו ומכל האמור ניתן להסיק כי הוא לא הפנים את חומרת מעשיו, אלא עדיין מנסה להטיל א האחריות על אחרים ולגמד את חומרת מעשיו.

16. אמנם לנאשם אין עבר פלילי, מפקדיו שיבחו תיפקודו כשוטר, ושיקולים אלה עומדים לזכותו, אולם סבורני כי יהא הנאשם מקצועי אשר יהא, במסגרת תפקידו כשוטר, לא ניתן להתעלם מהתנהגותו החמורה באירוע, שהיא ביצוע עבירה חמורה כלפי אזרח תמים, המלמדת על חוסר שיקול דעת של ממש, על קושי בריסון עצמי, ועל הפרה בוטה של החוק תוך השתלחות באלימות כלפי אזרח שלא עשה כל מעשה פסול, וכל אשמתו היתה בפנייתו לשוטר בשאלה על שעצר את חבריו. ככלל, מצופה מכל אזרח לנהוג כלפי איש ציבור לרבות שוטרים בכבוד ולציית לו, לא כל שכן מהנאשם כשוטר כלפי אזרחים, שלא עשו דופי, אלא רק פנו בשאלה.

17. השעיית המשטרה את הנאשם לאחר 4 שנים, לכשניתנה הכעה"ד אינה מלמדת כי המשטרה לא ראתה קדום להכע"ד פסול במעשיו. אם אכן השעתה אותו רק כתוצאה מהכרעת הדין, הרי שעשתה עמו חסד כשנמנעה מכך טרם הוכרע דינו, שכן אין ספק כי הכעה"ד הינה נקודת הכרעה משמעותית גם לענין המשך עבודת הנאשם כשוטר, והיא שיקול ענייני ורלבנטי להשעייתו, שיכול היה לפעול גם טרם הכעה"ד. התסקיר מציין כי הנאשם חש החמצה, תיסכול ואכזבה מהעמדתו לדין, הוא מצוי בדכאון המשפיע על חייו, סובל מנדודי שינה ומזכרונות האירוע. הנאשם חושש מפיטוריו. שירות המחן המליץ על אי הרשעה ועל הטלת 140 שעות של"צ.

18. התופעה של נקיטת אלימות מצד שוטרים נגד אזרחים מדאיגה במיוחד כשהיא ננקטת כלפי אזרח תמים, שכל אשר עשה הוא בהפניית שאלת כלפי השוטר, שהניבה תקיפה מצד השוטר לאזרח. לפיכך השעיית הנאשם או אי התאמתו להמשיך לשמש כשוטר, הינה פועל יוצא ממעשיו, גם כדי לשמור ולהגן על האינטרס הציבורי וגם על מעמדם וכבודם של השוטרים, שהרי רק משום שהמתלונן שאל שאלה, הוא זכה למהלומות, אלימות ואיומים מצד הנאשם, שהראה כי אינו עומד באמת המידה הנדרשת מאזרח רגיל, לא כל שכן משוטר.

19. גם אם מדובר בהרשעה ראשונה הרי שנסיבות המקרה חמורות במיוחד, בשל האלימות בה נקט המתלונן ללא הצדקה, התנהגות זו אינה מאפשרת באיזון מכלול הנסיבות, הימנעות מהרשעה, דווקא משום שמדובר בשוטר שנדרשת ממנו נורמת התנהגות ברף גבוה יותר, על מנת להגן על מעמדו וכבודו של השוטר בעיני הציבור. אוסיף כי העובדה שלנאשם אין עבר פלילי אינה נסיבה מיוחדת, שהרי מצופה ממילא כי עברו של כל שוטר יהיה נקי, ובהבדל מאזרח מן השורה, אין לראות זאת כנסיבה חריגה בענייננו, במיוחד כשהנאשם אפילו לא הביע כלל חרטה על מעשיו.

20. באשר לפסקי הדין אליהם הפנה הסניגור, בהם נמנע ביהמ"ש מהרשעת נאשמים שהיו שוטרים, הרי שמנגד קיימת פסיקה נוגדת, על פיה הורשעו שוטרים בעבירות אלימות, על אף הסיכון הטמון בפיטוריהם. בת.פ.3119/02 מ"י נ' שלמה חדד בימ"ש שלום בחיפה, שם הורשע הנאשם בעבירת תקיפה שלא במסגרת תפקידו, ומפקדיו העידו על הצטיינותו ועל כך שהרשעתו תגרום לפיטוריו ולהרס כלכלי, אולם במקרה זה הנאשם הודה במיוחס לו וטען להגנה עצמית, אלא שטענתו לבסוף נדחתה, בעוד בענייננו הנאשם כפר במיוחס לו. ב-ת.פ.1070/65 מ"י נ' סיקולר עופר בימ"ש שלום באר שבע, הנאשם שהיה שוטר, הורשע לאחר שהודה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, ושתקף את המתלונן במסגרת מילוי תפקידו, אך טען להגנה עצמית, להתגרות המתלונן בו, וטען כי היה חשוף לסכנת פגיעה. בנוסף הנאשם הביע שם חרטה, בושה עמוקה וטען כי פעל מתוך תחושת איום.

ב-ת.פ.8277/02 מדינת ישראל נ' ביטון חיים ואח' בימ"ש השלום בקריות, הורשעו נאשמים שוטרים בעת מילוי תפקידם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות של קטין, לאחר שזוכו מעבירה נוספת. על אף שדובר בשוטרים מצטיינים שלחלקם עוכב הקידום וההרשעה עלולה להשליך על פיטוריהם, ביהמ"ש הרשיע את הנאשמים תוך שציין כי נקיטת אלימות מצד שוטרים חמורה ופוגעת בפרט ובחברה בכללותה, בתדמית המשטרה ובאמון הציבור במערכת אכיפת החוק.

ב-ת.פ.8304/08 המחלקה לחקירת שוטרים נ' נגאוקר ואח', הורשעו 3 הנאשמים שהם שוטרים בעת מילוי תפקידם, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, שניים מהם לקחו כסף שהיה ברשות המתלונן נגד רצונו, והורשעו בעבירה של דרישת נכס באיומים, ונאשם אחר, שנטל טלפון נייד, הורשע בעבירה של גניבה ע"י מציאה. ביהמ"ש קבע כי למעשי העבירה אין קשר לתפקוד הנאשמים כשוטרים, ועל אף עברם הנקי והחשש לפיטוריהם ולפגיעה בתעסוקתם הותיר את ההרשעה על כנה, על אף שהנאשמים 1-2 הודו חלקית במיוחס להם. לגבי הנאשם 3, ציין ביהמ"ש כי אי הכרתו בחלקו ובמעורבותו מהווה נסיבה להרשיע ולהחמיר בעונש.

ב-ע"פ 6528/09 בביהמ"ש מחוזי באר שבע, זיכה ביהמ"ש קמא את הנאשם מאירוע תקיפה אחד וקבע כי ביצע תקיפה הגורמת לחבלה ממשית ללא הרשעה לאחר שהנאשם הודה במעשה אך טען להגנה עצמית.

21. הנה כי כן רואים אנו כי בתיהמ"ש נתנו משקל משמעותי להודיית הנאשם במעשה ולהכרה בעצם ביצועו, גם כשנטענה טענה של הגנה עצמית, אולם בענייננו הנאשם כפר במיוחס לו לאורך כל הדרך, כמו"כ לא מדובר בהיקלעות או היגררות לסיטואציה של אלימות מצד המתלונן, או מצב שהצריך תגובה אלימה כלשהי. אמנם בחלק מהמקרים בהם השוטרים הורשעו, מדובר בעבירות אלימות חמורות יותר מבענייננו, אולם בענייננו נודעת חומרה מיוחדת לכך שהשוטר תקף בלא כל הצדקה וסיבה, ובסופו של יום לא לקח אחריות ולא הביע כל חרטה בתום ההליך. אינני מתעלמת מטענות הסניגור אודות הדיכאון בו שרוי הנאשם עקב האירוע והשעייתו, ואין לי ספק כי האירוע מהווה נקודת תפנית בחייו, ולתוצאותיו השפעה משמעותית על התנהלותו, כמו גם להליך המשפטי, אולם תוצאה זו מתבקשת מעצם המעשים. מנגד אין להתעלם מהשפעתו הקשה של האירוע על המתלונן שנחבל חבלות קשות, ונתר עם ראומה קשה למשך כל חייו מהאירוע, ומהשלכתו הציבורית של מעשי הנאשם כשוטר, השפעתו על מעמד השוטרים ועל האזרחים. על כן

מעשי הנאשם מחייבים הוקעה וצורך בהעמדת גבול ברור ומסר ערכי ברף התנהגות השוטר ותיפקודו כמגן החוק, גם בעת שמירה על הסדר הציבורי, והגנה על מעמד השוטר.

21. לאור האמור לעיל אין בידי לקבל את המלצות שירות המבחן, ולפיכך איני מבטלת את ההרשעה.

22. בנסיבות המקרה לאחר שהבאתי בחשבון את כל השיקולים לחומרא ולקולא, לרבות גילו, עבודתו, שבחי מפקדיו, שכרו וחובותיו הכספיים של הנאשם ומצבו, אני גוזרת עליו את העונשים הבאים:

א. מאסר על תנאי לתקופה של 5 חודשים, והנאשם לא ירצה עונש זה, אלא אם יעבור תוך תקופה של 3 שנים מהיום, כל עבירת אלימות.

ב. קנס סמלי בסך של 100 ש"ח או מאסר של 45 ימים תחתיו.

ג. פיצוי למתלונן בסך 3,500 ₪ אותו יפקיד הנאשם בקופת ביהמ"ש החל מיום 1.2.12 ובכל 1 לחודש שאחריו, ב-7 תשלומים שווים ורצופים, והמזכירות תעבירו למתלונן מר שלום מיורקס ת.ז. 032914699 מבית זית ** טל: **-*******.

23. המזכירות תשלח עותק מגזר הדין לשירות המבחן.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום י"ג בטבת תשע"ב (8.1.12), בנוכחות ב"כ המאשימה, הגב' תמר אילוז, מתמחה, הנאשם וב"כ עו"ד ענאן עאבד.

מקור: פסיקה.נט

שוטרים יפצו משפחה מרחובות

שוטרים שפרצו ללא צו לבית משפחה ברחובות, ועצרו את אבי המשפחה באופן מבזה – ישלמו מכיסם 30,000 ₪ ועוד הוצאות משפט שונות – כך פסקה, כשש שנים לאחר האירוע החמור, השופטת עירית כהן מבית משפט השלום בירושלים. (ת.א. 8615/07). מדובר באחד מתיקי ההתנתקות שעדיין מטופלים ע"י ארגון זכויות האדם ביש"ע.

בבוקר בהיר בספטמבר 2005 הגיעו 5 שוטרים מימ"ר שפלה לביתה של משפחה ממתנגדי ההתנתקות ברחובות, והחלו לפרוץ את דלת הבית בכח. השוטרים לא היו מצויידים בצו מעצר או בצו חיפוש, ולא נענו לקריאותיה החוזרות ונשנות של בעלת הבית: "אני רוצה לראות צו!".

הרקע לבואם של השוטרים היה דרישה שהגישה המשפחה, יום אחד קודם לכן, נגד המשטרה, להחזרת טלפונים ניידים שנלקחו מספר ימים לפני כן במהלך חיפוש בביתם. (החיפוש הקודם נערך בחשד למעורבות בניסיון הצתת צובר הגז ברחובות, ערב ההתנתקות. בסופו של יום החשד נגד בני המשפחה הופרך ולא הוגש נגדם כתב אישום). לאחר שפרצו השוטרים את דלת הדירה, השוטרים עצרו את אבי המשפחה בלא שאיפשרו לו אפילו להתלבש כראוי, והחרימו את מצלמת הוידאו, אך לרוע מזלם שכחו לכבות אותה וכך המשיכה המצלמה לתעד את הארוע לכל אורכו.

המשפחה התלוננה במח"ש, ואולם התיק נסגר ללא חקירה בכלל. אז פנו בני המשפחה לארגון זכויות האדם ביש"ע, ובאמצעות עו"ד חנוך רובין הגישו תביעה לבית משפט השלום בירושלים.

המשטרה נאלצה לגלות את שמות חמשת השוטרים: פקד חיים שרייבהנד (היום רפ"ק, ראש מחלקת חקירות במשטרת רחובות) רס"ר אורן בוכניק (היום פקד, קצין הסוכנים הסמויים של מרחב לכיש), והשוטר אבי בהר, רועי צור וגיל צציאשווילי. השופטת עירית כהן קבעה אז כי: "בנסיבות המקרה, כפי שהן עולות מהמסמכים אשר הוצגו עד לשלב זה, גוברים השיקולים של הרתעה וטיפוח אחריות אישית של עובדי הציבור, ואין עניין לאפשר להם לחסות תחת טענת החסינות". התיק המשיך להתנהל נגד כל אחד מהשוטרים אישית.

בפסק הדין סוקרת השופטת את גירסת השוטרים הנתבעים, ומוצאת כי עדותו של קצין המשטרה חיים שרייבהנד סותרת הן את סרט הוידאו, והן את דבריו-שלו בשלב החקירה הנגדית: "לעניין אמינותו של רפ"ק שרייבהנד ניצן ללמד גם מהסתירות בנוגע לכלי הפריצה לדירה. בתשובה לטענת התובעים כי נעשה שימוש במוט שהיה חלק מסוכתם, הצהיר רפ"ק שרייבהנד כי "פעולת שבירת המנעול נעשתה על ידי, באמצעות מוט כיפוף, המהווה ציוד משטרתי שהיה ברכבנו ולאור הידרדרות שחלה באירוע..נשלח אחד השוטרים להביא את ציוד הפריצה מהרכב….בחקירה הנגדית, לעומת זאת, הוא הודה כי פרצו את הדלת באמצעות מוט ברזל שמצאו בכניסה לבית, וזאת משום שהציוד היחיד שהביאו איתם היה פטיש קטן המשמש לניפוץ שמשות…". – המסקנה היא כמובן, שמי שמשמש כיום כראש מחלקת החקירות במשטרת רחובות, שיקר בעדותו לבית המשפט.

פסק הדין מחדד את זכויותיהם של אזרחים אל מול שוטרים הפועלים כנגדם בחוסר-סמכות. לא היתה לשוטרים סמכות לא לעצור את אבי המשפחה, לא לפרוץ לבית, לא לאזוק את העצור, לא להוציאו לרשות הרבים כשאינו לבוש כראוי, ולא לקחת את מצלמת הויידאו (שבסופו של יום הביאה להוכחת אשמתם בבית המשפט…). בין היתר קובעת השופטת כי: "לא ברור מדוע לא הסתפקו הנתבעים בהזמנת התובע לחקירה…לא היתה דחיפות בהבאת התובע לחקירה…וגם אם היה צורך דחוף לעוצרו, היה עליהם לפעול להוצאת צו מעצר על ידי בית המשפט…גם אם היתה סמכות לעצור את התובע ללא צו, אין משמעות הדבר כי קמה לנתבעים סמכות לפרוץ אל בית התובעים לצורך ביצוע המעצר" וכן "לא ברור מדוע היה צורך לאזוק את התובע".

השופטת דוחה את טענת השוטרים, שאין לחייב אותם באחריות נזיקית או פלילית משום שפעלו בתום לב: "התנהלות הנתבעים במהלך האירוע, כפי שהיא עולה מהראיות, איננה עולה בקנה אחד עם המצופה מאנשי משטרה ואיננה מתיישבת עם תום לב…התובעים עשו שימוש בשפה בוטה ומאיימת ופעלו תוך שימוש כוחני ולא ענייני בסמכויותיהם…בסרט ניתן לשמוע כיצד לאחר שהתובעת אומרת לאחד השוטרים "אתה לא תוכל לקחת אותו ככה עם פיג'מה" משיב לה השוטר: "מה את אומרת? אני אקח אותו אם אני ארצה גם ערום", וכן "לאחר ששבה התובעת וביקשה את המצלמה השיב לה אחד השוטרים "עוד שניה אני מגלגל אותך לאוטו עם האזיקים כמו בעלך" וכן דוגמאות נוספות לגסותם של השוטרים.

הכתבה המלאה התפרסמה לראשונה ב"ערוץ 7".

**עדכון 23.7**

"המשטרה לא תנקוט צעדים כלשהם נגד קצין חקירות שבית משפט השלום בירושלים קבע כי פעל בניגוד לחוק ומסר עדות שקר. המקרה שבו היה מעורב הקצין, רפ"ק חיים שרייבהנד ממרחב שפלה, אירע ב-2005. בלשי ימ"ר בפיקודו הגיעו לבית משפחה מרחובות, שאביה נחשד במעורבות בניסיון הצתת צובר גז שנועד למנוע את ההתנתקות מרצועת עזה…

המשפחה הגישה תלונה למח"ש כבר ב-2005, אך זו סגרה את התיק. היא הגישה תביעה נגד המשטרה לבית משפט השלום בירושלים, ובנובמבר האחרון קבעה השופטת עירית כהן כי על שרייבהנד והשוטרים הנוספים לשלם למשפחה מכיסם פיצויים בגובה 30 אלף שקלים.

השופטת הדגישה כי השוטרים פעלו בניגוד לחוק ובאופן כוחני. ביחס לשרייבהנד הדגישה כי גם שיקר לבית המשפט. כך, למשל, אמר כי אנשיו פרצו את דלת הכניסה לבית באמצעות ציוד משטרתי תקני בשל הנסיבות. לבסוף התברר כי השוטרים השתמשו במוט ברזל שמצאו בכניסה. שרייבהנד טען כי הסביר "עשרות פעמים" את זכותו להיכנס לבית בלי צו, אך להסברים אלה אין זכר בסרטון המתעד את האירוע.

בעקבות פסק הדין פנה ארגון "זכויות האדם ביש"ע", המייצג את המשפחה, למח"ש בדרישה לחדש את החקירה על השימוש לרעה בסמכויות, וכן לחקור את שרייבהנד ביחס לעדות השקר. במח"ש השיבו כי לא מצאו לנכון להעמיד את השוטרים לדין פלילי והם מעבירים את התיק למחלקת משמעת במטה הארצי של המשטרה.

מחלקת המשמעת של המשטרה הודיעה לעו"ד חנוך רובין כי העבירות המשמעתיות התיישנו זה מכבר, ולא ניתן להעמיד את השוטרים לדין עליהן כיום. המחלקה לא נימקה מדוע חלה התיישנות על עדות השקר, וכעת מתכוונים בארגון לפנות למפכ"ל בדרישה לנקוט צעדים נגד הקצין. "הפרשה היא הוכחה עצובה לתרבות השקר במשטרה", אמרה מנכ"ל "זכויות האדם ביש"ע", אורית סטרוק, "אנו מצפים ממפכ"ל המשטרה לפעול לשינוי המצב האבסורדי, בו ראש מחלקת חקירות הוא אדם שחתם על תצהיר כוזב". מהמשטרה לא נמסרה תגובה".

[הארץ, 20.7]

המשטרה תפצה צעיר שהוכה בעמונה

המשטרה תפצה צעיר שהוכה בפינוי עמונה ב-2006 בסכום של כ-230 אלף שקלים – כך קבע היום (רביעי) בית משפט השלום בירושלים.

מדובר בפסיקה בתביעה אזרחית שהגיש ישי גרינבאום, ששהה ביחד עם חבריו באחד הבתים בעמונה והוכה באכזריות ע"י השוטר מוטי מהגר. לפני ארבע שנים הגישה המחלקה לחקירות שוטרים כתב אישום נגד השוטר, מוטי מהגר, ובו סדרה של עבירות חמורות.

בכתב האישום נכתב כי הקצין, המשמש כמפקד צוות ביס"מ ש"י, נכנס לבית 7 בעמונה, על מנת לפנות את הנוכחים בו, ואולם "ללא כל התראה מוקדמת, וללא כל התגרות מצדם של המתלוננים, ניגש אליהם הנאשם והיכה אותם באמצעות אלה, שכוונה לראשם ולפלג גופם העליון, ללא הצדקה ומבלי שהתעורר צורך לנקוט בדרך בה נקט"…

…התובעת מטעם מח"ש, עו"ד מיכל פרידמן, טענה כי "לא מדובר במקרה זה במילוי פקודה, אלא בחריגה מן הפקודות שניתנו, שכן מדובר בהכאה בפלג גוף עליון, הכאה בראש, ואילו הפקודה התירה הכאה בפלג גוף תחתון". לאור זאת נקבע, כי במרכז הדיון בתיק תעמוד השאלה "מה היו הפקודות שניתנו למפנים והאם הנאשם מילא את אותן פקודות או שמא חרג מהן".

הפרסום המקורי ב"ערוץ 7".

המשטרה תפצה אזרח בגין פציעתו

סגן ראש המועצה האזורית מטה בנימין, אל"מ מוטי יוגב, יקבל פיצוי בסך 150 אלף ש"ח ממשטרת ישראל בעקבות פציעתו באירועי עמונה.

יוגב הגיע לעמונה כגורם ממתן על מנת להגן על הנוער מפני אלימות השוטרים. בשעה שניסה יוגב לחלץ קבוצת בנות שעמדה בסמוך לאחד הבתים, הוכה באלה והופל ארצה ע"י שוטר מג"ב. כתוצאה מכך נפגע יוגב ברגלו והוא נזקק לסדרה של ניתוחים, לאחריהם נקבע כי הוא סובל מנכות צמיתה בשיעור של 10%.

יוגב פנה למח"ש, וזו הגישה כתב אישום פלילי נגד השוטר הפוגע, אולם השופט חיים לירן זיכה את השוטר מחמת הספק, בעיקר בשל מחסור בראיות שהובאו בפניו ע"י מח"ש.

בעזרת ארגון זכויות האדם ביש"ע, ומשרד עוה"ד חיים כהן, הגיש יוגב תביעת נזיקין נגד המשטרה, זאת לאחר שנוכח כי אפסו הסיכויים למצות את הדין עם השוטר האלים. אתמול נקבע כי המשטרה תפצה אותו ביותר מ 150,000 ש"ח.

הדיווח המקורי התפרסם ב"ערוץ 7".

הפקרה וגרימת מוות ברשלנות

בית משפט השלום בירושלים הרשיע הבוקר (ב') שני שוטרים בגרימת מוות ברשלנות, לאחר שבשנת 2008 הפקירו שוהה בלתי חוקי פלסטיני בצד הדרך בשטחים כשהוא פצוע וחולה. הפלסטיני התייבש, וגופתו נמצאה כעבור יומיים.

השופט מתח ביקורת חריפה על שני השוטרים, ברוך פרץ ואסף יקותיאלי, וכינה את התנהלותם כ"מביכה".

במסגרת הפרשה, שנחשפה בעיתון "הארץ", מסתנן מעזה בשם אבו ג'ריבאן גנב מכונית והתהפך עימה בכביש 6. כתוצאה מהתאונה הוא סבל מפגיעה נוירולוגית, שבר בבריח ושבר באגן. הוא אושפז לשבועיים בבית החולים שיבא. בתום השבועיים, ב-12 ביוני, בבית החולים הוחלט כי הוא לא זקוק לניתוח באגן, וכי יש להעבירו לידי המשטרה. זאת, למרות שהוא עדיין היה זקוק לסיוע רפואי, לא היה מסוגל ללכת וסבל מדלקת ריאות ומבלבול. כפי שפורסם בעיתון "הארץ" אבו ג'רביאן נלקח לתחנת משטרת רחובות, שם התברר כי אין מקום לאכסנו בשירות בתי הסוהר. מפקד התחנה דאז, יוסי בכר, הורה להחזירו לשטחים, בניגוד לנהלי המשטרה.

הקצין התורן בתחנה, פקד ברוך פרץ העביר את ההוראה ליקותיאלי, אשר יחד עם השוטרים ליבת כאווי ועודד פיצ'ו, הסיעו את ג'רביאן בכביש 443 לעבר ירושלים. על פי כתב האישום, סמוך למחנה עופר, הורידו השוטרים את ג'רביאן מכלי הרכב, הרימו אותו בכוח והניחו אותו מעבר למעקה הבטיחות, כשהוא לבוש בפיג'מת בית החולים, הקטטר משתלשל מגופו, ללא נעליים, ללא מים או אוכל. אבו ג'ריבאן התייבש, וכעבור יומיים נמצאה גופתו.

"מעל מעשיהם של השניים מתנוסס דגל שחור" כתב השופט חיים לי-רן בהחלטתו. "אדם שעיניו בראשו וחמלה בלבו לא היה מקבל את ההחלטה שהם קיבלו. עצם ההחלטה להורידו במצבו במצבו בהנחה שמאן דהוא יאספנו, נגועה ברשלנות".

הכתבה המלאה התפרסמה במאי 2012, בNRG מעריב.

אסף יקותיאלי בביהמ"ש [צילום: אוהד צויגנברג]

ברוך פרץ בביהמ"ש [צילום: אוהד צויגנברג]

 

 

 

 

 

 

 

 

[עדכון 9.7.2012]

הבוקר נקבע גזר הדין של השוטרים המעורבים בפרשה.

השופט חיים לי-רן גזר עונש של שנתיים וחצי שנות מאסר בפועל, על שניים מהנאשמים: השוטר אסף יקותיאלי, ופקד ברוך פרץ, ששימש כקצין התורן בערב בו אירע המקרה.

"השופט חיים לי-רן שגזר את דינם של שני השוטרים ציין בהחלטתו כי "ברור היה לפרץ ויקותיאלי שלא מדובר באדם בריא. שני הנאשמים היו היחידים בשרשרת הפיקוד שראו את מצבו של העצור ונהגו כפי שנהגו. התנהגותם של הנאשמים כלפי העצור שנתון היה למרותם היא מכוערת ומעוררת חלחלה".

השופט הוסיף כי "מתקשה אני להבין כיצד אף שהיו ערים למצבו הפיזי והנפשי של העצור, תכו עיניהם מלהבין ולהפנים את מצוקתו של בן אנוש שנברא בצלם, והותירוהו כך סתם במצבו באישון לילה, בכביש חשוך, מבלי שידעו הם עצמם היכן הורידוהו, ובלא שצויד לפחות בשתייה, משל היה כלי שאין חפץ בו" (מתוך YNET).

תיק סחר בסמים שנפסל

בית משפט השלום בירושלים הורה בשבוע שעבר לשקול לשחרר למעצר בית נאשם שהודה בסחר בסמים, זאת לאור התנהלות חוקרי המשטרה, שמנעו ממנו להיוועץ עם עורכת דינו ואף לא העבירו את כל חומרי החקירה לידי התביעה וההגנה. "יש גבול לכל תעלול", הבהיר השופט בהחלטתו.

במשטרה טענו שזיזי היה חבר ברשת שהעבירה סמים ממרכז הארץ לירושלים, וביקשו להאריך את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהקשר זה הזכירה המשטרה את פסיקת בית המשפט העליון, לפיה רק במקרים חריגים יש לשקול שחרור נאשמים בסחר בסמים ממעצר, וציינה כי לזיזי הרשעה קודמת בסחר בסמים. המשטרה לא תפסה סמים על גופו של זיזי או בביתו, אולם ציינה כי ישנן הקלטות סתר הקושרות אותו לשאר המעורבים, וכן כי הוא הודה במיוחס לו.

עם זאת, המלצתה של המשטרה נתקלה בהתנגדות מצד בית המשפט, בעקבות התנהלות השוטרים בחקירתו של זיזי. לאחר שנעצר, נחקר זיזי פעמיים. בפעם הראשונה הוא הכחיש כל מעורבות בפרשה, ואילו בפעם השניה, לאחר חקירה ממושכת, הודה. פרקליטו של זיזי, עורך הדין אריאל עטרי, ביקש לבחון את ההודאה, ואז גילה כי המשטרה כלל לא תימללה כשלושת רבעי שעה מהחקירה. תמלול החקירה, שהגיע לידי וואלה! חדשות, מוכיח כי חוקר הימ"ר שחקר את זיזי, התעלם פעם אחר פעם מבקשתו להיוועץ עם עורכת דינו דאז.

לאורך כל החקירה ניסה זיזי לקבל אישור לשוחח עם עורכת הדין, אולם החוקר דבק בעמדתו. "אני לא יכול לתת לך לדבר איתה, אני אגיד לך למה: לפי החוק, אתה צריך לדבר איתה במעצר הראשוני. אחרי זה שתבוא לבית המעצר", אמר. "היא היתה בבית המעצר", השיב זיזי. "אז מה אתה רוצה יותר מזה?", ענה החוקר. "היא מייצגת אותי, מה זה מה אני רוצה?", ניסה שוב זיזי, "אני רוצה להתייעץ איתה". עם זאת, החוקר סתם את הגולל על הבקשה: "לא, אין אין. אין דבר כזה".

"לא כל מעידה של גורמי החקירה מחייבת את פסילתה של הודאה", כתב השופט אלכסנדר רון בהחלטתו בדיון על הארכת מעצרו של זיזי עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. "ואולם, יש גבול לכל תעלול". לדבריו, ההתנהלות של גורמי החקירה "עומדת בניגוד גמור לחוק. אמנם, ידע המשיב שזכאי הוא להיוועץ עם עורך דינו, אך משמעות הדין היא, כי הדבר גם יתאפשר לו בפועל". הוא גם מתח ביקורת על כך שבפני בית המשפט לא הוצג תמליל מלא של החקירה, ולכן בית המשפט לא יכול היה לדעת מדוע זיזי החליט להודות. "החקירה לא התבצעה כחוק, ובהעדר תמלול מלא אף לא הובאו הדברים בגילוי נאות לידיעת בית המשפט". השופט קבע כי לא ניתן להתייחס להודאה, ואף שישנם קשיים בתמלול האזנות הסתר. לכן קבע, כי באופן חריג יש לבחון אפשרויות לשחרורו ממעצר כבר בשלב מוקדם של המשפט.

הכתבה המלאה התפרסמה בוואלה, במאי 2012.

חקירה נגד שוטרים אלימים

שופטת בית משפט השלום בירושלים, אילתה זיסקינד, הורתה ביום שני לפתוח בחקירת מח"ש נגד שוטרים ממשטרת ירושלים, בחשד ששברו גפיים וראש לשלושה תושבי מזרח העיר, בשעת מעצרם יום קודם לכן בכביש חשוך ומבודד סמוך לירושלים. במשטרה לא מכחישים כי השוטרים הפעילו אלימות נגד החשודים, אך טענו כי מדובר ב"הפעלת כוח סביר" שנועדה "לרסן אותם".

נציג המשטרה טען בדיון שלשום כי השוטרים הם שהותקפו ראשונים וכי שוטר אף נפצע בידו כתוצאה מכך. במשטרה טענו מאוחר יותר כי אצבעות שני שוטרים נוספים נשברו. ואולם, נציג המשטרה בדיון סיפר כי לדברי השוטר שעצר את החשודים, המאבק עמם החל בשעה שהיו ישובים בתוך כלי רכבם. "לחשודים נעשה משפט שדה על ידי המשטרה שביצעה את המעצר", טען עו"ד מחמוד רבאח, המייצג את אחד מהם מטעם הסנגוריה הציבורית. "זה שימוש בלתי סביר בעליל בכוח, ללא כל הצדקה. המשטרה שאמורה לכבד את הזכויות והחוק רמסה אותן ברגל גסה".

עם פצעים פתוחים ובגדים מגואלים בדם, החשודים לא נלקחו לטיפול רפואי, כי אם ישירות למשרדי היחידה המרכזית במגרש הרוסים, שבה נחקרו כמה שעות. רק סמוך לשלוש לפנות בוקר הם הובאו לבית החולים הדסה עין כרם. כאשר נציג המשטרה בדיון הארכת המעצר נשאל מדוע, למרות הפציעות, החשודים נלקחו לטיפול רפואי רק לאחר חקירה ארוכה, הוא השיב כי "היה נראה שאפשר לחקור אותם".

הכתבה המלאה התפרסמה ב"הארץ", במאי 2012.